ספארי צלילה במלדיביים ינואר 2015 – סיכום טיול
אם חשבתם שהמלדיביים זה מקום לנפוש בו, בטן-גב-קוקטייל עם מטרייה קטנה, לתפוס חתיכות, לתפוס צבע ולתפוס ראש – אז לא הייתם בקבוצה שלנו במלדיביים. אנחנו באנו לעבוד קשה. קמנו כל יום לפני הזריחה, 3-4 צלילות ביום, 18 צלילות סך הכל, מתוכן 3 צלילות לילה – זה לא פיקניק. והיה גם פיקניק על החוף. אין ספק, החיים קשים במלדיביים. 
המלדיביים תמיד מרגשים, עוד לפני הנחיתה במאלה. הנוף מחלון המטוס קסום, וכולנו ישבנו עם הפנים דבוקים לזגוגית, גם מי שישב באמצע. עוד אטול ועוד רזורט, עוד לגונה ועוד עץ דקל על אי בודד. החיים נראים קוקוס כשמביטים בהם מלמעלה. נחתנו במאלה, השלנו את שכבות הביגוד שהעמסנו בשדה התעופה הרוסי הקר ופגשנו את דילה ואטי, שני הדייבמסטרים שליוו אותנו לספינה. אחרי שהעברנו שעתיים בחנות התקשורת, כי אי אפשר בלי סים מקומי, פגשנו את עמר ודנה שנחתו זה עתה מהודו, ועלינו על הדוהני שלקחה אותנו לספינת האם, ה-Eagle Ray, שתהיה ביתנו בשבוע הקרוב. סנג'י קיבל את פנינו עם מגבות לחות, קוקטיילי וירג'ין מבוססי אבקת זיפ וחיוך של מיליון רופי והתאקלמנו בחדרים, מי פחות ומי יותר…
פגשנו את כל אנשי הצוות, כולל את סאפה, הדייבמסטר הראשי ומנהל ההפלגה, אטי ודילה שכבר הכרנו, רוהאן השף, שאר אנשי הצוות ובראש ובראשונה הקפטן מאניקוב, שבהתחלה לא הבנו אם הוא באמת הקפטן או הליצן הספינתי.
כולנו היינו נרגשים ומלאי ציפייה. החוויה המימית הראשונה שלנו הייתה שנירקול בריף הבית של מאלה. למרות שמדובר באזור פחות אטרקטיבי, במלדיביים כמו במלדיביים – כל ריף הוא חגיגה של עושר של דגה וצבע. לחלקנו הייתה זו טבילה ראשונה באוקיינוס ההודי, לאחרים (ובכלל זה עבדכם הנאמן אם יש לכם כזה, וגם אני) – קאם בק נכסף אחרי היעדרות ארוכה מהמלדיביים. אחרי הטבילה הארוכה צפינו בשקיעה מלדיבית, ראשונה מתוך שבע ועוד מצאנו זמן לסקירה גיאוגרפית וכללית קצרה על המלדיביים, כולל כמה מונחי מפתח כגון "אטול", "קאנדו", "טילה" ו"גירי". זוכרים?
בערב התפנקנו בשתייה "און דה האוס" ונרדמנו לשינה מתוקה, וחלומות לקראת מחר.
בוקר. פתחנו את היום בצלילה ראשונה – צ'ק דייב בקיר של פיידהו (Feydhoo wall). נהנינו מצלילת קיר נינוחה וערכנו היכרות עם הדגה הטיפוסית למלדיביים. התרשמנו מכמות הדגים ונחשפנו לעובדות מעניינות, למשל, לכך שהנצרנים הכחולים כאן הם בתפקיד הפזיות בים האדום – יש אלפים מהם והם אופפים את השונית מכל כיוון. צב או שניים נקרו על דרכנו, וגם מספר דגי טונה ענקיים שהפתיעו אותנו. 
הצלילה הבאה הייתה ב-Vella caves. הטופוגרפיה של הריף במערות של וולה מעניינת, ורובנו גם הבחנו בכריש הראשון שלנו בטיול – אמנם לבן קצוות קטן, אבל כריש זה כריש. השעה כבר התאחרה והיה ברור שלא נספיק צלילה שלישית ביום, אז סאפה הבטיח לנו צלילת לילה במקום. לא התנגדנו. לחלק מהקבוצה זו צלילת לילה ראשונה, ומכיוון שלמחרת מתוכננת צלילת לילה חשובה ומפתיעה – זה היה רעיון טוב להתכונן ולהתרגל.
צלילת הלילה, הייתה באתר Vilivaru giri. גירי, אם הספקתם כבר לשכוח – זהו עמוד אלמוגים שמגיע כמעט עד לפני המים. הייתה זו צלילה קלה ונעימה, חבצלות הים כיסו את השונית ופרשו את זרועותיהן ושאר יצורי הלילה התגלו בפנינו.
בבוקר התעוררנו בדרום אטול מאלה הדרומי, לשתי צלילות אחרונות באטול הזה לפני שנמשיך להדרים. קונדומה טילה הוא אחד מהאתרים המפורסמים בכל האזור, לצלילה עם כרישים. זה טילה (גבעת אלמוגים גדולה) שנמצאת בתוך קאנדו (תעלה באטול) והצלילה שם היא בזרם חזק. הזרם מביא איתו פלנקטון, דגים, כרישים ושפע של חיים, אבל הוא גם גרם לזה שלא היה קל להגיע לאתר. למרות זאת, בחמש הדקות שהספקנו לבלות בשונית ראינו: חבורה של חתולי ים ענקיים, מספר כרישים אפורים ולבני קצוות, דג נפוליאון גדול במיוחד ובעיקר שונית אלמוגים מקסימה וצבעונית, אפופה במספר אדיר של פזיות כתומות.
הצלילה הבאה הייתה גם היא בדרום מאלה הדרומי, צלילת קאנדו נוספת – ריבוי כרישים וגם שימוש ראשון בריף-הוקים שחילקתי, והוכיחו את עצמם כאביזר צלילה שימושי ומהנה. הרמנו עוגן והדרמנו לאטול פלידהו שמדרום לאטול מאלה הדרומי. להבדיל מההפלגה בתוך האטולים, ההפלגה מאטול לאטול היא באוקיינוס הפתוח, ומועדת יותר לים גלי וטלטולים. הגענו לפלידהו והתארגנו לצלילת אחה"צ באתר מטה קנדו. הזרם היה חזק, אבל אנחנו כבר היינו מתורגלים בשימוש בריף הוק. נעצרנו על מדף סלע בעומק 25 מטרים, נעצנו את הווים בשונית, ועצרנו להביט בהופעה פרטית: להקות דגים וכרישים שחולפים מולנו. סרט פנורמי במסך רחב. הסיטואציה מאוד הזכירה לי את סגנון הצלילות באיי גלפגוס – הישיבה הדרוכה על מדף סלע והקושי להחליט לאן כדאי להסתכל, כי בכל כיוון יש אקשן, וצריך לבחור… כשהמחשב החל לדחוק בנו, שחררנו את הריף הוק ונתנו לזרם לקחת אותנו לתוך האטול דרך הקאנדו, וממש ממש בסוף חניית הבטיחות, כשבחוץ כבר כמעט חשוך, חלקנו הבחין במשהו גדול ששוחה מתחתנו. הכריש הכי גדול שראינו עד כה: כריש מסוג Nurse shark! ראשון שלנו, אבל בטח שלא האחרון.
בתדרוך לצלילת הלילה, כבר ידענו שנראה הרבה כאלה – אפילו מהספינה יכולנו לראות שהם שם, משייטים סביב הספינה שלנו, ובעצם בכל מקום.
את ההמתנה לצלילת הלילה העברנו תחת כיפת השמיים, בתצפית אסטרונומית קצרה והדרכת שמיים. עקבנו אחרי משושה החורף, אוריון הצייד, גלגל המזלות ועוד. כשסיימנו, הגיע הזמן לצלילת הלילה ברציף של אלימטה.
צלילת הלילה באלימטה שונה מכל מה שהכרנו: העברנו צלילה שלמה ודי ארוכה, אבל אף אחד מאיתנו לא זוכר איך נראה הריף, איך האלמוגים, אם היו אלמוגים בכלל, ואיזה בעלי חיים ראינו. חוץ מ-Nurse sharks, כמובן. אבל אותם לעולם לא נשכח! לצלול כשמסביב שוחים אינסוף כרישים, כל אחד מהם גדול יותר מאיתנו (חוץ מרני ומצביקה) – זו חוויה מרשימה. לעתים הם הגיעו אחד אחד, לעתים בחבורות. חלק מהם ממש נכנסו לתוך מעגל הצוללים המשולהב, וחלק ממש נכנסו בנו ללא רחם. הם פעילי לילה ועסוקים בשעות האלה בעיקר בחיפוש מזון. המזון שלהם לרוב נמצא חפור בקרקעית, כל דבר החל מסרטנים ורכיכות, דגים שונים ואפילו חתולי ים. השיא היה כשהם גילו משהו מעניין לאכול מתחת לסלע אלמוגים קטן, ולפחות 10 כרישים הגיעו לריב על זכות הראשונים לחטט מתחת לסלע. הרגשנו כלוקחים חלק בסרט טבע פראי, או כמו שדילה היטיב לתאר: אם בצלילות הקאנדו זה כמו לצפות בסרט בקולנוע, הרי שבאלימטה אנחנו בסרט תלת ממד! יצאנו מהצלילה נרגשים מאוד – הסתיים היום השלישי שלנו במלדיביים, והחוויה כבר נראתה בשיאה – יום שכלל צלילות קאנדו וכרישים, וצלילת לילה עם Nurse sharks גדולים. חשבנו שיהיה קשה להתחרות בזה בהמשך, אבל שמחנו לגלות שטעינו.
בוקר באטול פלידהו. צלילת קאנדו אחרונה לפני שנפליג לאטול ארי. שוב הריף הוק הוכיח את עצמו ושוב בילינו על מדף של סלע שצופה לתוך הכחול, בסרט פנורמי ברזולוציית HD. האיגל ריי הרימה עוגן, ונשאה אותנו מערבה, אל אטול ארי. לשמחתנו, ההפלגה בין האטולים הייתה חלקה ונעימה. הגענו לארי בזמן טוב, ולא היה קושי להספיק את הצלילות המתוכננות באותו יום. הצלילות הקלאסיות באטול ארי הן לא בקאנדו אלא בטילה, בגבעות אלמוגים תת-ימיות. והצלילה הראשונה שלנו, ב-Dhon Thila, הייתה מהממת! גבעת אלמוגים שנקיקים צרים מחלקים אותה לפלחים. בתחילה הקפנו מבחוץ, אחר כך נכנסנו לנקיקים, בין אלמוגי מניפה גדולים, להקות דגים צבעוניים, צבי ים, נפוליאון גדול. ממש גן עדן!
הצלילה הבאה הייתה בארץ הענקים – באזור של כרישי הלווייתן. האתר נקרא Mamaagili out, שכן מאמאגילי הוא אחד משלושה איים סמוכים, שיוצרים ביחד את החלק המערבי ביותר של המלדיביים באזור זה. מעבר אליהם פרוש כל האוקיינוס ההודי, עד לחופי אפריקה בערך. עד שירדנו לצלילה הייתה כבר שעת בין ערביים והראות בינונית. סרקנו את הריף לאורכו, עד שלפתע פתאום סאפה, שהוביל את השיירה, נעצר. וחיפש. היה ברור שהוא עלה על משהו, עד עכשיו אני לא יודע איך, וכולנו היינו במתח. אפשר היה לחתוך את המים בסכין. ואז שמענו את השייקר של דילה, וכולנו רצנו לעבר הכחול. המהירים והאמיצים עוד הספיקו לראות קצת ממנו. אני אפילו צילמתי סרטון. לא משהו להתגאות בו, בעיקר זנב ואחוריים של כריש לווייתן בינוני באור דמדומים, אבל לפחות הייתה לי הוכחה שראינו. כמובן שזה לא סיפק אותנו, אלא רק בנה ציפייה למחר. בסיום הצלילה ראינו קצת כרישונים, לובסטר גדול מתחת לסלע, ועוד כמה שטויות, אבל התקווה למפגש עם כריש לווייתן איכותי יותר השאירה את החותם על הצלילה. את הלילה האיגל ריי העבירה איתנו במעגן סגור של הכפר Mamaagili, כך שהיה קל ופשוט לרדת לסיור בכפר המקומי. גרים בו כ-2,000 תושבים, יש בו שדה תעופה פרטי קטן ועמודי תקשורת של חברת סלולר מקומית. ברור שזה כבר לא אי שמתפרנס בעיקר מדייג, כפי שהיה עד לפני מספר שנים. הלכנו לאורך שדה התעופה, שם הבחנתי והראיתי לחלק מהחבר'ה בשיטת איסוף המים המקובלת במלדיביים: לכל בניין גדול מספיק (לרוב זה המסגד או בית הספר המקומי, אבל במקרה זה האנגר של שדה התעופה) יש צנרת איסוף מי גשמים מגג המבנה, לתוך מיכלי איסוף שלידו. משם המשכנו לרחוב הראשי של העיירה, סוג של דיזינגוף מקומי. חנויות המזכרות נפתחו אחת-אחת לכבודנו, אבל אנחנו עוד לא היינו בקטע של מזכרות. עוד לא הגענו לאמצע הטיול אפילו. הבילוי שלנו הגיעו לשיאו במכולת השכונתית, שם ישבנו על המדרכה עם גלידה ומשקה מקומי מעניין, כשמסביבנו חבורות דומות של מקומיים שהעבירו את הערב כמונו בדיוק.
למחרת צללנו לאורך האי הסמוך למאמאגילי – הולידיי אאוט. סיירנו קצת לאורך הריף, רמת הציפייה הייתה בשמיים. מקץ מספר דקות זכינו למה שקיווינו לו – מפגש אינטימי איכותי עם ענק ימי ידידותי. המפגש כעת עם כריש הלווייתן לא הותיר אותנו "רעבים". כולנו הספקנו לראות אותו, ללוות אותו בחלק מהשחייה האיטית שלו, ולצלם אותו. והפעם זה לא היה גור כריש, אלא בחור די מגודל, אולי 8-10 מטרים אורכו. חוויה מטורפת.
לאחר מכן הפלגנו צפונה, לחלק הצפוני של אטול ארי. צלילת הצהריים הייתה צלילת טילה. הריף לא היה מרשים במיוחד, אבל היה הרבה מה לראות, וזה היה הדגש: עקרבנונים, זוג תמנונים, לבן קצוות מזדמן והרבה מאוד שושנות ים, פתוחות וסגורות. כשהן סגורות הזרועות מתכנסות פנימה והדופן החיצונית של השושנה, שצבעה סגול בוהק לעתים, נסגרת ככדור עגול ונפוח.
אחרי הצלילה לקחנו את הדינגי (לא דוהני, דינגי) וירדנו אל האי המקסים בו בילינו את הערב. היה זה אי רובינזון קרוזו חלומי! בניגוד לשעות הערב, אז הצטרפו עוד כמה ספינות לחגיגה, בצהריים היינו היחידים על האי. וכמובן, גם היה לנו אור שמש וזמן להקיף את האי הקטן, לבחור כל אחד את הלגונה שלו, להשתכשך בה, להשתרע על פיסת חוף מבודדת ולתפוס תנומה קלה (מגיע לנו, עבדנו קשה), לשתות אגוז קוקוס עם קש, לצפות בסרטני נזיר בוחרים קונכייה וכמובן – לצלם את הגרסה האישית לגלויה מאי מלדיבי קסום. אבל כמו בגן עדן טיפוסי – הרבה יותר קל להיכנס אליו מאשר לצאת ממנו. מסתבר שבדינגי אירעה תקלה, והדוהני הגיעה לאסוף אותנו במקומה. אבל בשעת השפל הדוהני לא יכולה להיכנס ללגונה, ונאצלנו לצאת בשיירה לחצות את הלגונה, ברגל ובשחייה, עם הציוד מעל הראש (גם כשלא באמת היינו חייבים…).
יצאנו לצלילה השלישית בטילה נוספת, שונית מקסימה וצבעונית, הרבה נקיקים, מערות ומעברים צרים שיצאו מאוד פוטוגניים במצלמות השונות, להקות של דגי זכוכית, פזיות ועוד. בחלק העליון של הטילה שגשגו אלמוגי שולחן רחבים, ושוב שושנות ים סגולות, כולל שתיים סמוכות שלבעלי הדמיון המפותח הזכירו חלק עליון של בגד ים נשי, במידות גדולות. מאוד.
אחרי הצלילה, שוב חזרנו אל האי הפרטי שלנו, שבינתיים נהיה ציבורי למדי. אבל לנו הייתה את הפינה שלנו, השולחן היה ערוך ורוהאן השף כבר היה בעיצומן של ההכנות. לא רק רוהאן היה בהכנות, גם שאר הצוות של הספינה שקדו על חלקם ובנו לנו בחול את כריש הלווייתן המסורתי, או לפחות דגם מוקטן שלו. ארוחת הערב בחוף היא סעודת מלכים. גם טעים, מגוון ומושקע, גם אווירה מנצחת וגם סיכום ליום מדהים, עם כריש לווייתן ושוניות אלמוגים מרהיבות. אחרי האוכל חלקנו עברנו לאלכוהול, חלקנו שקענו לוויכוח פוליטי סוער, חלקנו גם וגם. אני הצטרפתי לאפרים לעשן סיגר ולשמוע קצת על מכרים משותפים מוותיקי המחלקה לזואולוגיה. זה היה הסיכום – סיגר של אחרי כריש לווייתן, ובאמת הרווחנו את זה ביושר.
חזרנו לספינה עייפים, שבעים ומה-זה מרוצים.
למחרת התעוררנו עם הרגשה טובה של ציפייה כפולה ומכופלת: אם אתמול באותה שעה קיווינו לכריש לווייתן, הרי שהבוקר הזה היה מיועד למנטות: שתי הצלילות הראשונות תוכננו למנטה פוינט של אטול ארי. למזלנו, הסכמנו להשכמה המוקדמת שסאפה הכתיב לנו והיינו הראשונים, והיחידים במנטה פוינט הראשונה. התחלנו בסיור קצר לאורך הריף, וכבר במהלכו היה ברור שיהיה לנו "צייד" מוצלח: מספר מנטות חולפות פיזרו את הקבוצה שלנו לכל עבר, כל אחד אחרי המנטה שלו… אבל איכשהו בהמשך הצלילה הגענו כולם לתחנת ניקוי (אזור שבו המנטה מגיעה כדי להתנקות על ידי דגים קבועים שניזונים מטפילים שעל גופה) ולבלות עם המנטות. אני חלקתי את תחנת ניקוי עם אפרים, האחים גבריאל, משפחת כהן לדורותיה ואביבית עם הסנפירים הוורודים. הקפנו סלע גדול וישבנו לצפות במנטות מגיעות אליו להתנקות. בהתחלה היו זוג, אחר כך שלישייה ובשיא האקשן- חמש מנטות תמימות. או שהן רק נראו תמימות…
לפחות עשרים דקות בילינו עם המנטות, כל הזמן הזה הן מתקרבות אלינו ללא חשש, מתנקות תוך תנועה איטית קדימה (כמו מרבית הכרישים, כך גם המנטות חייבות לנוע כדי לנשום באופן יעיל), עושות סלטות וחוזרות לסיבוב נוסף. מקסים, קסום ומופלא. כשהאוויר התחיל לאזול, כל זוג מצא לבד את הדרך לחניית הבטיחות, אחרי חוויה מדהימה, ואולי מפגש המנטות הכי טוב שהיה לי בחיים. בין השאר תרמה לאיכות המפגש העבודה שבניגוד למפגשים אחרים, המפגש הזה היה בשונית יפה וצבעונית ובראות טובה. וזה ניכר גם בצילומים, אני חושב.
אחרי הצלילה המופלאה, זה היה זמן טוב להכיר מקרוב את עולמו של הפלנקטון, בעלי החיים הזעירים (וגם הזעירים פחות) שמהווים את מזונן של המנטות, כרישי הלווייתן, דגים רבים וגם חסרי חוליות שונים. באמצעות רשת לפנקטון ייעודית ומיקרוסקופ אלקטרוני שהכנתי מבעוד מועד וחיברתי למסך ה-LCD, מיינו סוגים של שונים יצורים זעירים, ראינו אותם נעים ואף רבים זה עם זה בהגדלה רבת עוצמה, ושוחחנו קצת על צורות החיים השונות של הפלנקטון, ועל הניזונים מהם – במיוחד המנטות.
כשסיימנו, כבר הגיע הזמן להתארגן לצלילה הבאה. ירדנו שוב למנטה פוינט, אבל הפעם פגשנו לפחות שתי קבוצות צוללים נוספות, שהגיעו לנסות את מזלן. כעת, ראינו לפחות שתי מנטות חולפות, להקות דגים צבעוניות ובמיוחד את ה"קואליציה של הצהובים", להקות מעורבות של שניים ולעתים שלושה מינים שונים של דגים, שחולקים ביחד את מרחב הלהקה על בסיס צבע משותף. משעשע והזוי, אבל עובדה. עוד בצלילה הזו – צ'ופרנו בכריש נדיר. חלק מהקבוצה (כולל אנוכי) ראו כריש זברה שחלף במים עמוקים ושחה מתחתינו, וחלק אחר (לפי דיווח של אדריאנו) ראו כריש נדיר ומבוקש אחר: כרישועל, Thresher shark.
סאפה החליט לצ'פר אותנו בארבע צלילות היום, כדי לצלול במאיה טילה גם ביום וגם בלילה, ואנחנו לא סירבנו (בכל זאת, קצת נימוס). ירדנו למאיה טילה, הטילה המפורסמת של צפון אטול ארי, בשעת אחה"צ מוקדמת. מסביב לטילה יש מדרון תלול עם כוכים וטופוגרפיה מעניינת, ותמיד אפשר למצוא סביבו אקשן – להקות של דגים ודגים טורפים, מחבטנים שונים וכמובן וכתמיד – לבני קצוות וכרישים אפורים. אחרי הצלילה מיהרנו כולנו לגג של האיגל ריי, להספיק צילום קבוצתי לפני כניסת השבת.
צלילת הלילה במאיה טילה. כמו שדילה אומר – אם צלילות הקאנדו זה כמו לצפות בסרט בקולנוע, וצלילת הלילה באלימטה זה סרט תלת מימד, הרי שבמאיה טילה זה סרט אקשן באורך מלא. הכרישים לבני הקצוות, שביום הם נחבאים ופחדנים, הם המלכים של הלילה. בראש הטילה של מאיה אפשר לראות אותם בכל מקום, שוחים מכאן לשם, מחפשים דגים, רבים על השלל, מתקרבים לצוללים ללא פחד. לעתים אחד או שניים, ולעתים חבורה שלמה ועצבנית. פרט אליהם, גם מורנות שיוצאות לצוד ושוחות בין הסדקים, מחבטנים Marble Ray שמתנפלים על סרטנים ורכיכות שמתחבאות בחול, וגם סרטנים מרתקים, חבצלות ים, וכל מה שמאפיין שונית שוקקת חיים ועמוסה בשעות הלילה. איפה בעולם עוד אפשר למצוא אקשן כזה בצלילת לילה?
ארוחת הערב שחיכתה לנו בספינה הפתיעה אותנו: הכינו לנו ארוחת יום שישי בסגנון בופה, מגוונת ומושקעת. כמובן שמבחינתנו זה גם היה הזמן לקבלת שבת מאוחרת מעט, לגמנו מיין קידוש שהוברח מהארץ בתוך בקבוק של נסטי ומחלת שבת שהוקפאה במהלך השבוע. בסיפון העליון חיכה לנו הצוות עם מופע משלהם שכלל מנגינה מקומית, ריקודים מסורתיים, קצת סיפורים מסבא מאניקוב הקפטן ומהצד של הים – גם להקה של דולפינים חמודים שליוו את כל הערב וצדו דגים מאחורי הירכתיים של הספינה. כשהערב נגמר ואחרי התלבטויות רבות לא התאפקנו וצוות חוד החנית ירד למים לנסות לשנרקל עם הדולפינים.
שבת בבוקר, קמנו ליום האחרון שלנו במלדיביים. הצלילה האחרונה – צלילת טילה שהתחילה נגד זרם חזק, אבל כשהגענו לצד השקט של הטילה זכינו למופע של כרישים אפורים מגודלים, מקרוב. אם אתמול הייתה קואליציה של דגים צהובים, הרי שהיום הדגים האדומים ("חכליל הדמדומים" שמם) התרשמו מהסנפירים הוורודים של אביבית, ובחרו אותה כמנהיגת האדומים.
אחרי הצלילה, האיגל ריי הרימה עוגן וחצינו את התעלה שבין אטול ארי לאטול מאלה הצפוני, בזמן שאנחנו עסוקים בהתארגנויות לסיום והצוות שוטף לנו את הציוד ומקפל את כל מה שקשור בצלילה. אחר הצהריים הגענו למאלה ויצאנו לסיור בעיר הבירה. בסיור ראינו את בית הקברות והמסגד העתיק, מהמאה ה-17, שבנוי מסלע אלמוגים ועדיין מחזיק מעמד. קברו של אבו ברקת, המלומד המוסלמי שהביא את האיסלם למלדיביים, נמצא כאן מהמאה ה-12, וביקרנו גם אותו. שוק הירקות היה מעניין, שתינו קוקוס וטעמנו קצת ממתקים מקומיים. אבל אין ספק שהחלק המרתק של הסיור בעיר היה הביקור במסגד של מאלה. לא שהמסגד עצמו מרתק כל כך, אבל לראות פתאום את צוות הבנות שלנו כשהן עטויות ברעלה וגלביה מכף רגל ועד ראש, היה מחזה משעשע. בהתחלה הייתי בטוח שאלה המדריכות המקומיות שמינו לנו לסיור במסגד, ולקח כמה שניות להבין שהן בעצם משלנו. אחרי קצת זמן להסתובבות, קניות ומזכרות, חזרנו לספינה. אחרי ארוחת הערב, נפרדנו מהמקדימים לטוס ובטקס לא רשמי קצר גם הבענו את תודתנו לצוות הספינה, שהתחבב עלינו מאוד במהלך השבוע. לקראת חצות זכינו למופע פרידה אחרון, לא מתוכנן: מופע זיקוקים מרשים מעל מאלה, שלוועדת אירועי יום העצמאות של עיריית תל אביב, למשל, יש הרבה מה ללמוד ממנו.
בבוקר יום א', קמנו לארוחת בוקר אחרונה באיגל ריי. אחר כך נפרדנו בנשיקות וחיבוקים מצוות הספינה, מדילה וסאפה, וגם מחברינו שטסו בטיסה אחרות. בשדה התעופה היה לנו זמן אחרון למזכרות מהמלדיביים, לפני הטיסה חזרה ארצה, אחרי שבוע של חוויות מטריפות ומקסימות בגן עדן עלי אדמות, ומתחת למים.
2 תגובות
-
פברואר 01, 2015
תודה על התיאור המפורט, נותר לי רק לקנא, וליהנות מאושרכם וחוויותיכם
-
פברואר 17, 2015
תיאור נהדר של טיול קסום, אין ספק אמיר שאתה מדריך יוצא מן הכלל השאיפה שלך למצויינות בכל דבר באה לידי ביטוי בכל דקה בטיול אדריאנו וצביקה
