המאפיה של טנזניה – ספארי אפריקני וספארי צלילה

החוויה האפריקנית שלנו החלה כבר בקונקשן באדיס אבבה, בירת אתיופיה. אמנם הטרמינל האתיופי לבדו רחוק מלהיות חוויה תרבותית, אבל החומר האנושי שממלא אותו הוא בדיוק החומר שיגרום לנו לשלוף מצלמות מהתרמיל. עיכוב קל והמראה נוספת אל היעד שלנו בטנזניה, שדה התעופה קילימנג'רו, איזו התרגשות. שני מדריכי הספארי המקומיים שלנו, מקסי ואונסמו, אספו אותנו מהשדה היישר אל הלודג' שלנו, בקרבת אגם מנאירה. הלודג' עצמו יושב על שלולית קטנה שהיא בעצמה אגם מקסים ואת אחר הצהריים העברנו בסיבוב מסביב לאגמון הזה, נהנים מהציפורים המופלאות שסביבו, בראש ובראשונה עגורי הכתר המהממים, וגם מאוכלוסיית קופים מרשימה, בעיקר התרשמנו מקופי הקולובוס היפהפיים. אחלה אחר צהריים לפתיחה של טיול עמוס טבע ובעלי חיים.

הדרך לאגם מניארה עוברת לנו דרך ארושה, העיר הגדולה בצפון טנזניה, עם יותר ממיליון תושבים, ובלי גורדי שחקים או בניינים מרובי דירות. אכן, העיר פרושה על פני שטח רב, ולנו נראה שרובה סביב הכביש הראשי, שעליו נסענו, ונסענו ונסענו. עצרנו גם בשוק מקומי, לראות קצת את ההווי המקומי של ארושה, וגם סנדלר מקומי שמייצר את הסנדלים הפופולריות ביותר באפריקה… מצמיגי משאיות!

בשלט הכניסה לשמורת מניארה, יש תחריט של אריות על ענפי עצים. קומבינציה מעניינת, כי על פי רוב אריות לא חובבי טיפוס, להבדיל מחתולים אחרים. אונסמו מסביר לנו שהפארק הלאומי של אגם מניארה ידוע כאחד מהמקומות הבודדים באפריקה שאוכלוסיית האריות שלו דווקא עוד לא ירדו מהעצים, והם חובבי טיפוס, אבל נדיר לחזות בזה. אז חזינו! להקשה של לביאות ואריות צעירים מצד אחד של הכביש, בין ענפי השיטה, ומצד שני זכר גדול שמתבודד לחופי האגם הגדול, ועוד אריה גדול שמבלה בנעימים עם חברתו הלביאה. בין השלושה נקלעה זברה אמיצה, או טפשה, אבל החבר'ה היו כנראה שבעים, והזברה המשיכה משם לבסוף ללא פגע. להקה אחרת שבילינו בחברתה, הייתה לא של אריות, אלא של בבונים. "להקה" אמרתי? יותר כמו חמולה. בסביבות 50 פרטים, גדולים וקטנים, חלקם בשיעור טיפוס עם אמא, וחלקם בפעילות פליית כינים עם אבא, ואמא, והדודה מרים. ואבא אחד אפילו ניסה את כוחו עם אמא של אחד אחר, אבל לא היה לה חשק בדיוק, או שאולי לא היה לה נעים מול המצלמות. העיקר שהבבונים נהנים, ושאנחנו מצלמים אותם. גם חזירי יבלות, ג'ירפות, קופים ירוקים (לא באמת ירוקים, אבל זה שמם בעברית של קופי ה-Vervet monkeys שראינו שותים מערוץ נחל), גנונים כחולים (לא באמת כחולים, אבל באנגלית Blue monkeys), כן אלה עם הביצים הכחולות… ועוד בעלי חיים רבים. וגם עצי באובב. אחרונים חביבים וקטנים שווה לציין את הפילים, שהרשימו אותנו מאוד במופע כריית המינרלים שלהם. מסתבר שהפילים האלה משלימים את הדיאטה שלהם במינרלים שהם מוצאים בחול, ולמטרה זו הם ממש "אוכלים חול", מתפלשים בחול, מרחיפים אותו עם החדק שלהם ובעיקר נראים כמו ילדים המשחקים בחול. אה, והם גם נראים כמו פילים ילדים, אפילו שהם לא. הפילים כאן די קטנים, אם בגלל שהגדולים ניצודו, או בגלל שבאזורים מיוערים כמו שמורת אגם מניארה, להבדיל מבסוואנה, פילים קטנים יכולים לנוע ביתר קלות, לא ברור לנו לגמרי. אז זהו, סימנו "וי" על שני "גדולים", מחמשת הגדולים של אפריקה: אריות ופילים. שכחתי לציין את האגם עצמו, אגם מנאירה, השוכן באזור "האגמים הגדולים" של אפריקה, למרות שהוא עצמו קטן מדי מכדי להיחשב מהאגמים הגדולים. לאורך חלקים נרחבים מהאגם הצטופפו להם הפלמינגו והיוו תפאורה נהדרת לנופים ובעלי החיים של הפארק.

לעת ערב הגענו ללודג' ההררי, על שפתו של מכתש הנגורונגורו, שבו נטייל למחרת היום. הגענו בקרן אור אחרונה ועוד הספקנו לחזות בנופים הפתוחים הנהדרים המשקיפים מהלודג', ואחרי שהשמש ירדה ישבנו מסביב למדורה והחלפנו חוויות מהיום הסוער.

המבט הראשון שלנו אל מכתש הנגורונגורו היה מנקודת תצפית מרהיבה, שממנה נשקף נוף על המכתש במלואו. משם אפשר רק לרדת, ואכן ירדנו לתוך המכתש, על שפתו יער עצי שיטה צפוף, ובתוכו הנוף פתוח יותר, עם מעט עצים ושיחים, אגמים וכמובן מערכת שבילי עפר שבהם נוסעים רכבי הספארי של המבקרים בפארק. המכתש עצמו, הוא רק חלק מהשמורה של נגורונגורו, או למעשה בשמה "אזור השימור נגורונגורו" (Ngorongoro Conservation Area), כיוון שהוא מגן לא רק על הטבע, אלא גם על אוכלוסיית המסאים שבו, ומותר להם לרעות בו את עדריהם, אך לא לצוד חיות בר. שטחו של המכתש 260 קמ"ר, ואזור השימור כולו משתרע על פני 8,288 קמ"ר.

אוכלי העשב במכתש מרובים, וכבר בהתחלה פגשנו קבוצות של גנו, זברות, תאו, צבי תומסון וצבי גרנט. בינגו, עוד "וי" סומן מיידית. תאו, בפאלו, הוא גם "גדול", כלומר נמנה עם החמישה המיוחסת. מבחינת אוכלי הבשר, די בהתחלה כבר "הוקפצנו" לראות אריות, ופגשנו לביאות שמטיילות ממש בין הרכבים שעצרו לכבודן. לביאה אחרת, נתנה לנו מופע התגנבות יחידים לעבר אנטילופה ששמה העברי הוא בובאל איילי, ממשפחת הפריים, וקרובת משפחה של הגנו. אנחנו הכרנו אותה כ-Hartebeest. אחרי כמה דקות מותחות במיוחד, הבובאל הסתובב וקלט את הלביאה, והלביאה עשתה את עצמה כאילו היא בכלל לא כאן בשביל לצוד, אלא רק כי העשב רך והיא בכללה באה לנוח ולהתפנק. חתול זה חתול.
קצת בהמשך הדרך, אריה ולביאה היו עסוקים במשחק האהבה, שנמשך אצלם בדיוק 7 שניות, ואח"כ המתנה ארוכה. סשן הזדווגויות כזה עשוי לארוך יומיים, במהלכם יש הזדווגות בתדירות של עד פעם ב-20 דקות. לכן חיכינו 20 דקות לסיבוב הבא, האריה גישש, חטף סטירה מצלצלת וחזר לרבוץ. עד שהנקבה נחה מספיק, נעתרה לו, קרצה לו בעין אחת והתרפקה על העשב בצורה מזמינה. כמו חתולה. שבע שניות אח"כ, הוא שוב היה מותש, ומבסוט. מקסים ומעורר השראה.

זה כבר נשמע לא מעט עבור יום אחד, אבל אין סוף להרפתקאות בנגורונגורו: יענים ענקיות, צבועים בשלולית של בוץ, היפו באגם מקסים שבו גם אכלנו צהריים, חוברה אפריקנית ענקית (Kori Bustard הזכור לטוב, העוף המעופף הכבד ביותר באפריקה, זכר גדול מסוגל להגיע למשקל של כ-20 ק"ג, כמו דרקון קטן), זוג עגורי כתר מקסימים, אילנד (Eland, בעברית מכונים "קאנה") ענקיים, חזירי יבלות, תן זהוב, עזניות ענק מעל צמרות של עץ ועוד עופות דורסים מרובים ועוד ועוד ועוד. ומה הכי קיווינו לפגוש בנגורונגורו? קרנפים כמובן. בסרנגטי הסיכוי לראותם אפסי, ולכן קיווינו מאוד לאתר אותם בתוך המכתש, למרות שגם כאן זה לא טריוויאלי כלל, בגלל אוכלוסייתם הקטנה. אמנם מרחוק, אבל ראינו כמה מהם. זהו הקרנף השחור, בסכנת הכחדה חמורה בכל רחבי אפריקה (להבדיל מדודנו הקרנף הלבן, שאינו בסכנת הכחדה כלל), ומעבר להיותו בעל חיים מרשים, "כמו טנק" אם יורשה לי לצטט את הזואולוג העברי הנודע אליעזר זאב שרייבר, הוא גם זיכה אותנו ב"וי" נוסף וכמעט אחרון: יש לנו אריות, תאואים, פילים וכעת גם קרנפים. 4 מתוך 5! מי חסר? הנמר כמובן, ולא בכדי, הוא חמקמק ונדיר יחסית, ובכלל לא נמצא בנגורונגורו. האמת שהנגורונגורו היה כל כך עשיר, צבעוני וירוק, שהכניסה לשטחי הסרנגטי לא נראתה לי מבטיחה כל כך, עגמומית משהו ואפורה. שער הכניסה לשמורה היה מרשים, וליד עץ ערום מעלים אבל את מקומם תפסו הנשרים. על הדרך ראינו תנים וצבועים. ממש כאילו עברנו מהעמק הקסום אל מורדור (ממלכת האופל משר הטבעות). אבל ידענו שאנחנו בסרנגטי, והיה ברור לנו שזה צריך להיות שיא הטיול. ואם לא היה ברור לנו, היה לנו את יהודה (טוב נו, גם מקסי ואונסמו), שיבהיר שוב ושוב. הציפיות שלנו היו בשיא.
אל המחנה שלנו הגענו בדיוק כשהשמש שקעה, אבל עוד הספקנו לראות שורה של אוהלים מקסימים מול מישור הנפרש לפניהם, עדרים של גנו וזברות בכמויות שלא ראינו במכתש כלל, צוות שובה לב של אפריקנים מקצוענים בעבודתם ובמילה אחת שתגדיר את המחנה במדויק: מושלם!

זריחה בסרנגטי. ארוחת בוקר באוהל חדר האוכל. מולנו עדרים של גנו. פתאום מישהו שומט מזלג מידו, ותוך שנייה כולנו עוזבים את האוכל ופונים להסתכל במרדף שנפתח מולנו: אנחנו רואים צבועים רצים, אבל אחרי מה? פתאום מבחינים: גנו צעיר שבורח מהם. כך התחיל אחד הימים המתמודדים על תואר "היום המדהים ביותר בחיינו" מבחינת חוויות הטבע שלנו, כמובן. תוך שניות אונסמו ומקסי הגיעו עם הרכבים, כולנו הועמסנו במהירות בזק, ותפסנו עמדה קרובה לאקשן. ארוחת הבוקר נשכחה מכל לב, וכל פה. כשהגענו הצבועים כבר תפסו את הגנו האומלל, אבל ממש דקה לפנינו, והוא עוד היה חי ונאבק על חייו. ללא סיכוי. רפי הצליח לתפוס את המבט בעיניים, ומי שלא ראה את הצילום של רפי לא ראה אימה של גנו מימיו. מבט מבועת, מבט שיודע מה קורה. ואין יותר מבט, ועוד כמה רגעים כל החיה שרצה מולנו לפני רגע מתפרקת כמו לגו, צבוע אחד בורח עם שוק, אחר עם צלע, והם כולם צובעים את עצמם בדמו של הגנו, כמו צבעי מלחמה של בני השבט המנצח.
חזרנו לארוחת הבוקר. חלקנו רעבים, בעלי הבטן הרגישה אולי ללא תיאבון. אבל זה הטבע, והוא התנגש בנו באותו היום במלוא עוצמתו. אחרי ארוחת הבוקר נסענו למישורי הסרנגטי. הכרנו מושג חדש ואהוב: קופיס (ביחיד קופי, Kopi). איי סלע בתוך ים העשב. אנחנו מדלגים בין קופי לקופי, "כמו צלילה בין סלע אלמוגים אחד למשנהו על גבי קרקעית החול" לדבריו של הוגה הדעות אמיר אברמוביץ, מחפשים בעיקר בהם את בעלי החיים הנחבאים. אבל בין הקופיס השונים, מצאנו את עצמנו במישורים שבהם אף אחד לא נחבא, ולא מתאמץ להתחבא. אלפים רבים של גנו הקיפו אותנו מכל הכיוונים. שפע אדיר של דורסים, ביניהם עזניות ענק, נשרים, בזים, נצים ממינים רבים, עיטים, דיות ועוד. מי חשב שהסרנגטי זו שמורת צפרות עשירה כל כך? על הסלעים מצאנו חבורות של אריות מפוהקים, ועל סלעים קטנים יותר מקבצים של לטאות  אגמה צבעוניות, בעברית שמן פשוט… חרדון!
מה עוד? ערב רב של נשרים שסעדו את לבם בפגר של זברה, כמו להקה של דגי פירנה, הפשיטו אותה מעורה המפוספס בהמולה של ויכוחים ותגרות. מספר חסידות מרבו מסביב, מחכות להזדמנות ללקט שאריות. אפילו צבוע או שניים שעברו בסביבה, נראה שהיססו מלהתקרב להמולת הנשרים. עוד ועוד נשרים נוחתים, סואן כמו בשדה תעופה מרכזי בשעות העומס. את ארוחת הצהריים אכלנו בקופי שטוח ונטול אריות, חוויה מקסימה בפני עצמה, ומסביבנו 360 מעלות של זברות. פשוט כל הנוף התחלף מנחיל ענק של גנו, לנחיל ענק של זברות. מדהים במיוחד. ממשיכים מסע מקופי לקופי, עד שהגענו לקופי אחד קטן, ששינה את חיינו. טוב יש לי נטייה לדרמטיות, אבל מה שעמדנו לחזות בו היה אפילו יותר דרמטי מהנטיות שלי: על הקופי המסוים הזה עמדה צ'יטה. והשקיפה אל מישורי הסרנגטי. פיהוק כאן (קליק!), פיהוק שם (קליק!). זינוק מרשים מסלע לסלע (קליק קליק קליק!)והיא כבר בעשב ליד הרכבים שלנו, מתפלשת בעשב. ופתאום היא הבחינה במשהו, והמרדף החל. צ'יטה אחרי ארנבת, שניים מהיצורים המהירים ביותר בסוואנה, ובאפריקה בכלל. בעצם בעולם כולו. אולי אפילו ביקום. 23 שניות גורליות, מותחות, מדהימות, והכל מולנו. עד הסוף המר. לצ'יטה זה בכלל לא נראה מר. והאמת שגם לנו לא בדיוק, לא נעים להודות אבל נהנינו מאוד. אחרי המרדף הצ'יטה לא אוכלת ישר, היא צריכה הרבה זמן להתאושש. וכשהיא סוף סוף אוכלת, היא לא מתלכלכת כמו צבוע. בכל זאת חתול, שומר על פאסון…
הדיווח המצולם של רפי עמר ב-Daily Mail
חשבנו כבר שראינו הכל ביום כזה, אבל הרבה עוד היה לפנינו.למשל זברה. שרק נולדה. לידה אמה, אוכלת כדי להתאושש. מסביב חסידות המרבו, רבות על שאריות מהשליה. ופתאום זכר זר מגיע, רומס ודורס, מושך ונושך את הזברון הצעיר, ובמילים פשוטות: מנסה להרוג אותו, בלי ספק. האם מגיחה קצת באיחור, אבל מצליחה לחצוץ בין המתנקש הברוטלי לקורבנו, ובועטת בתוקף עם רגליה האחוריות עד שזה מבין שעם אם זועמת לא מתעסקים ותופס מרחק. אחרי ניסיונות מרובים של הזברון לקום על רגליו, לבסוף הוא מצליח, ופוסע מספר פסיעות לעבר אמו. לא נשארנו מספיק זמן כדי לראותו יונק, אבל אנחנו רוצים להאמין שלמחרת הוא כבר רץ עם העדר.

בערב אחרי ארוחת ערב קסומה נוספת, ישבנו מסביב למדורה, דיברנו על דה ועל הא ועל היסטוריה של טנזניה בקטנה, כשלפתע הצטרף אלינו למעגל אורח לא קרוא: צבוע! קצת נבהלנו בהתחלה, אבל הוא באמת רצה רק להקשיב. מה שהיה באמת מבהיל, זה השאגות שהעירו אותנו באמצע הלילה. שאגות מחרידות אוזניים העירו את כולנו, נדמה היה כאילו האריה עומד מול פתח האוהל שלנו, אבל כל זוג היו בטוחים שהוא דווקא מול האוהל שלו. היה מי שהתהפך לצד השני וחזר לישון, ומי שלא עצמה עין כל הלילה…

יום נוסף בסרנגטי החל, דווקא לא במישורי הקופיס, אלא באזור אחר, מפגש נחלים, שיחים ועצים. כי בעצים אולי מסתתרים נמרים, ואותם אנחנו מחפשים הבוקר. ואכן אחרי כמה עצים שהכזיבו, מצאנו זנב. הרבה סבלנות, וגם הרבה חברבורות, ובסוף הנמר שלנו החליף עץ, וזכינו לראותו מזנק, מטייל ומטפס על עץ חדש. זהו – יש לנו את חמשת הגדולים של אפריקה. אנחנו גדולים! גם חוץ מהנמר, האזור הזה, השונה בתכלית מהסוואנה של אתמול, סיפק לנו הרבה מאוד חיות שלא ראינו אתמול: ג'ירפות, פילים, היפופוטמים, תנין ענק שזחל אל הנהר, תאואים, חזירי יבלות, יענים. ומה לא? הכל. אחת מנקודות השיא של היום, היו חבורת האריות ש"חנו" מתחת לג'יפים שלנו. הם אדישים כלפינו, אנחנו נרגשים מהם. מי כאן המלך? (הם!).
את הצהריים אכלנו בראש גבעה מוכת רוח ומשם החלטנו לחזור לעוד גיחה אל המישורים של יום האתמול, רק כדי לגלות אותם ריקים מאדם, וגם מגנו או זברה. פשוט כלום. כל העדרים נדדו, תוך יום נותרו רק עשב. אבל גם כשהסרנגטי ריק, הוא שוקק חיים, ובין הקופיס שוב ראינו אריות, עופות דורסים, צ'יטה שמתרגל התגנבות יחידים וגולת הכותרת: חיפושיות זבל חרוצות שמגלגלות כדור של חרא. אם חשבתם שלכם יש צרות בחיים, נסו לגלגל כדור חרא ענקי על פני מישורי עשב שגבוה מכם.

עם רדת הערב, ממש לפני שנכנסנו למחנה, פגשנו שתי צ'יטות, כנראה שני אחים, משועממים אך מרתקים בעת ובעונה אחת. הם רבצו, השתובבו, רדפו קצת אחרי אימפלה וויתרו, נמנמו, אבל גולת הכותרת הייתה כמובן שאחד מהם נעמד על ראש תלולית עפר, והשאיר יציקה מהסוג שרק צ'יטות יודעות לצקת. החושך ירד והמשכנו אל המחנה שלנו, ללילה שלישי ואחרון במטמבזי.

הנסיעה החוצה מהסרנגטי היא גם נסיעת ספארי והרווחנו עוד קצת צבועים, היפופוטמים וחיות אחרות, אבל "התחדשנו" גם בנמיות חמודות. הגענו למסלול ההמראה סרונרה ופגשנו את הטייסת שלנו והמטוס הקטן של חברת Coastal. באופן כללי נוכחנו לגלות שכל טייסי החברה הזו נראים נערים בלונדינים יפים וחייכנים, כאילו יצאו מתוך סדרת "בוורלי הילס 90210" בשחקים. מזג האוויר בארושה היה סוער, אבל הטיסה דווקא עבר חלק והייתה נעימה, והנערה-טייסת שלנו הייתה מקצועית כשם שהייתה חיננית. או שהיה לה מזל של מתחילים, אי אפשר לדעת…

בארושה פגשנו את אולי, גרמני גדול ומזיע (גם בגשם) ועם מבטא מצחיק, אבל עם חיוך זהב, מייד חיבבנו אותו כולנו. הוא הצטרף אלינו לחלק השני של הטיול, הצלילות באי מאפיה. מארושה לדאר, העיר הגדולה במדינה וכמו ארושה גם היא פרושה על פני מרחבים אדירים לאין שיעור, אבל טנזניה הענקית יכולה להרשות לעצמה. בדאר החלפנו מטוס והמראנו להרפתקה הבאה שלנו, האי מאפיה ושבוע של צלילות באוקיינוס ההודי.

ואי אפשר לסיים פוסט כזה בלי קליפ של טוטו – סרנגטי!!!

2 תגובות

1. 
   איריס ברקוביץ
   פברואר 24, 2016

   סיפור מקסים של מראות ייחודיים בצבע ודרמות
   פאר הטבע בהתגלמותו
   שמחה שזכיתם.
   תודה ששיתפת
   נהניתי מאוד

   הגיבו
2. 
   סמדר בוקסבאום
   פברואר 24, 2016

   תודה אמיר

   הגיבו