כלב הים מכה שנית

נכתב על ידי אמיר גור

כלב הים שוב חוזר לבקר בחופי ישראל. כתבה ב-Ynet: כלב ים נזירי נדיר נצפה באזור עכו

פוסט קודם שלי על כלב הים הנזירי

מי שלא יודע ולא מכיר, בשנים האחרונות היו מספר ביקורים של כלבי ים (נראה שזה יותר מפרט בודד) לאורך חופי ישראל, אחרי למעלה מ-70 שנה שלא ביקרו כאן. בשנות ה-30 ניצוד זוג כלבי ים בחוף הבונים ומאז הם לא נראו באזור.

כלב הים שלנו, של הים התיכון, נקרא כלב הים הנזירי והוא אחד מהיונקים שנמצאים בסכנת ההכחדה החמורה והמוחשית ביותר בעולם. מספרם מוערך ב-600 פרטים בלבד, שזה מעט מאוד ובקושי מספיק להוות גרעין רבייה שיכול להשתקם. מה שגרוע יותר, זה ש-600 הפרטים האחרונים פזורים על פני שטח רב, בחלקים שונים של הים התיכון וגם מושבה נוספת באוקיינוס האטלנטי, מול חופי מרוקו וסהרה המערבית. בכל אזור התפוצה הזה, רק בשני אזורים הם צפויים להתרבות: האחד במושבה האטלנטית, והשני באזור הים האיגאי, בין איי טורקיה ליוון. בעבר אפשר היה לראות אותם רובצים על חופיים חוליים, אבל כיום הם נחבאים ומתרכזים במערות תת-ימיות, כאלה שאפשר להגיע אליהן רק בצלילה.
לכן, עם כל שמחתנו לקראת הביקורים של כלבי הים לחופינו וההתרגשות שלנו מעצם המחשבה שאולי תתיישב אצלנו משפחה של כלבלבי ים חמודים, ושאנו נעשה כל שביכולתנו לשמור עליהם מכל משמר, הרי שלהישרדותו (המוטלת בספק) של המין עדיף בהרבה שכלב הים שאצלנו יעזוב את חיי הרווקות, והשוטטות במחוזותינו וישוב אחר כבוד למאגר הנקבות שבים האיגאי, בתוך מערה שמסתתרת מתחת לגלים, ויעשה את הדבר שמגדיל הכי הרבה את סיכוי הישרדותו של המין: יחסי מין!

ומי ומי במשפחת הטורפים הימיים?

כלבי הים זו המשפחה הגדולה ביותר בקבוצת הטורפים הימיים והמוכרת ביותר. ניתן לומר שכלבי הים מותאמים יותר לחיים במים ופחות ליבשה – הגוף שלהם חלק והידרודינמי יותר, אין להם אפרכסות אוזניים וסנפירי הזנב שלהם מאוחים לכדי יצירת זנב היעיל לשחייה, אבל לא מסוגל לתמוך בגופם ביבשה, ועל כן תנועתם ביבשה מגושמת ואיטית. מרבית מיני כלבי הים חיים במים קוטביים או ממוזגים, למעט כלב הים הנזירי שחי באזורים טרופיים וגם באגן הים התיכון. משקלו של כלב הים הגדול ביותר, פיל הים הדרומי, עשוי להגיע לכשלושה טונות, והוא מסוגל לצלול למשך שעה ויותר. הוא לא רק כלב הים הגדול ביותר, אלא הנציג הגדול ביותר לסדרת הטורפים (כולל היבשתיים!) שחי אי פעם!

משפחת האוטריים, כוללת את אריות הים ודובי הים. האוטריים, הן אריות הים והן דובי הים, מותאמים לתנועה ביבשה יותר מכלבי הים, בכך שסנפיר הזנב שלהם מופרד לשתי יחידות המשמשות אותם כרגליים אחוריות ביבשה. יש להם אוזניים חיצוניות, ולרוב פרווה שעירה יותר ביחס לכלבי הים. דוב הים של גלפגוס הוא הנציג הקטן ביותר בעל-משפחת הטורפים הימיים, משקלו של הזכר מגיע לכ-70 ק"ג ואילו הנקבות 30-40 ק"ג בלבד.
המשפחה השלישית של טורפים ימיים היא משפחת סוסי הים. עם סוסי הים נמנה מין אחד, החי בארקטיקה, והוא השני הכי גדול מכל טורפי הים – הלא הוא הניבתן (Walrus).

גלפגוס פרק 3 – טיול יבשתי באמזונס

נכתב על ידי אמיר גור

לקריאת גלפגוס פרק 1 – טיול צלילה וטבע באיי גלפגוס ואקוודור

לקריאת גלפגוס פרק 2 – טיול יבשתי באיים

אבל במטוס, מייד אחרי ההמראה, כבר נפתחו עיננו:
ההר שנגלה אלינו הפעם לא היה קוטופקסי (שאותו חלקנו ראינו בדרך מגואיאקיל לקיטו בחזרה מגלפגוס), אלא קיימבה, ההר השלישי הכי גבוה במדינה (הראשון צ'ימבורסו והשני קוטופקסי). העננים כיסו אותו כמעט לגמרי, וזה היה מראה מרהיב. נשארנו דבוקים לחלון כל הטיסונת הקצרה, והמשכנו לראות את אזור הסיירה ההררי הופך לאוריינטה המיוער, כפרים שפזורים בין נהרות ויערות, העננים הפכו לערפל, הערפל לגשם, וידענו שאנחנו בג'ונגל טרופי.
ואכן, נחתנו בגשם, יצאנו מהמטוס בגשם, רצנו לאוטובוס (חוץ מראובן, שאוהב להירטב) בגשם ופגשנו את אנריקה, המדריך שילווה אותנו בג'ונגל בארבעת הימים הבאים.
עוד כשעתיים של נסיעה, והגענו ל-El Puente, הגשר. בזמן שאריאל צילם פרפרים העמיסו לנו את הציוד על סירות קנו ארוכות, אחת לנו ואחת לציוד, ומשם יצאנו לדרך בשיט בנהר. לא להתבלבל, זה לא נהר האמזונס. שמורת קויאבנו, כמו שאר שמורות הג'ונגל שבתחומי אקוודור (וגם קולוביה, ונצואלה, ושאר המדינות האמזוניות) נמצאת בתחומי אגן האמזונס, אבל לא חולקת את הנהר האדיר בעולם, שעובר רק בברזיל ובפרו.
נהר האמזונס הוא האדיר בנהרות תבל. שטח אגן הניקוז שלו כשבעה מיליון קילומטר רבוע (כשטח ברזיל כולה) והוא משתרע בתחומי תשע מדינות באמריקה הדרומית. הוא השני או ראשון באורכו בעולם, תלוי על פי ההגדרה, והוא הראשון בכמות המים הזורמים בו, בהפרש ניכר מהבא אחריו (פי חמישה).
ההפלגה בקנו בדרך אל הלודג' שלנו אורכת כשעתיים, אבל לשמחתנו היא לא "סתם" העברה ללודג'. כל הדרך כולנו עם הצואר למעלה (האמת, די מהר הוא נתקע במצב הזה וקשה היה לחזור לחיים בגובה העיניים), מחפשים בעלי חיים על צמרות העצים. מיותר לציין שאנריקה המדריך וגלו המשיט שלנו, הם האלופים האמיתיים. אנריקה, ממוצא אינדיאני אבל שייך לשבט מדרום המדינה, עובד בג'ונגל כמדריך כבר שש שנים. גלו, לעומתו, אינדיאני "מקומי" יותר, כאן משמורת הקויאבנו, והוא האינדיאני האמיתי. כל פעם שאחד מהם מאתר חיה, הוא מסמן לשני על כך בסימני ידיים או באמצעות חיקוי קולות של בעלי חיים, כדי לא להרים קול ולהרתיע את בעל החיים. הקנו עוצרת, ממקמת אותנו בזוית ראייה נוחה, ואנחנו מאמצים את עינינו (לעתים ללא הצלחה) כדי לאתר את החיה. הקוף הראשון שלנו, למשל, היה Wooly מתוק. הציפור הראשונה שהשאירה את חותמה, למשל, היא ה-Stink Bird (Hoatzin). והזוחל הראשון, שאף אחד מאיתנו לא ישכח: בייבי אנקונדה!

זה הספיק כדי לקבע את הצואר שלנו למעלה, לפקס את העיניים שלנו על הצמרות, ולהיות קשובים לתגליות של אנריקה וגלו, והאמת גם לשל ניסים, שהתגלה ככוכב עולה בתחום (המבוקש).

בשעת אחה"צ הגענו ללודג' עם השם המבטיח: Tapir Lodge. כי שלא תישארו במתח, אגלה מראש: לא ראינו טפיר. אבל מילא, ראינו המון דברים אחרים, לא פחות חשובים.
הלודג' הוא מעין מגדל עץ לגדת הנהר, המסדרונות פתוחים לג'ונגל ובכלל הגבול בין הג'ונגל ללודג' לא ברור. זה קצת מעיק (על הפחדנים), אבל זה גם הקסם. התנגשות ראשונה בלתי צפויה בינינו לבין הג'ונגל בתחומי הלודג', היתה כבר בערב הראשון, והשאירה את חותמה:

ג'נטלמן צעיר ואמיץ (שאת שמו לא נזכיר מפאת הצניעות) התנדב ללוות את סמדר לחדרה לעת ערב. במסדרון הפתוח נתקלנו במחסום זמני: מתחת למנורה שבמרכז המסדרון, הציקדות התרוצצו כה וכה, וגרמו למעבר במסדרון להיות חוויה מהסוג של Fear Factor – למי שלא מחבב חרקים. וכשאני אומר חרקים, אני מתכוון לחרקים מעופפים ומזמזמים, באורך של כ-6 ס"מ. אבל אין ברירה, חייבים לעבור דרכם. אלא שאז התגלתה סיבת ההתרוצצות: על הקורה שבתקרת המסדרון, יושב לו הפוך טרנטולה ענקי (וכשאני אומר ענקי, אני מתכוון ל-10 ס"מ לפחות) וציקדה חצי לעוסה בפיו. מגניב! אבל קצת מפחיד לעבור מתחת, אולי הוא רק מחכה לבני אדם תמימים שיעברו מתחתיו, כדי לזנק אל הטרף? ובכן, אותו ג'נטלמן אמיץ ורב מעללים, גיבור חיל בן זמננו, הורה לסמדר להסתתר מאחוריו ולעבור את הסכנה בחסותו ותחת הגנתו האיתנה. בריצה במורד המסדרון, דרך הציקדות ותחת איום הטרנטולות, סמדר וגיבור החיל האלמוני עשו את דרכם, ורק ברגע האחרון הצלתי אותנו מלדרוך על נחש שרבץ מצונף על רצפת המסדרון. את סמדר ההמומה השארתי בחדר המוגן יחסית, לפחד את עצמה למוות, וחזרתי להבהיל את כולם לנשיונל ג'אוגרפיק לייב המתרחש לו במסדרון. ראובן בשטח נחשים במתח, וכמובן שהנחש הורחק מהמסדרון באמצעות רגלו היחפה של ראובן. רק למחרת נודע לנו שרמי צדק ב-100% ומדובר בעצם ב-Snail eater snake הלא ארסי בעליל, וחייו של ראובן ניצלו בדיעבד. בעקבות המקרה ירון ואלי יצאו לסיור חרקים מורחב סביב הלודג', והממצאים המדהימים שלהם יגרמו לכולנו לצאת בפורום מלא לסיור דומה בלילה הבא.

בלילה ישנו טוב וחלמנו על טרנטולות וציקדות, וקמנו רעננים לעוד יום של שיט בנהר.
והיום בתכנית: דולפינים ורודים.
בעולם קיימים מספר מינים של דולפיני נהרות, ובאגן האמזונס שני מינים. האחד חי לא רק בנהרות, אלא גם בים, ולכן הוא לא ממש דולפין נהרות מושלם, וצבעו אפור. השני הוא אולי דולפין הנהרות המפורסם ביותר, הדולפין הוורוד, או "בוטו" כפי שהוא ידוע בפי המקומיים. יצא לנו לפגוש אותם לפחות פעמיים בנהר. לצערנו, להבדיל מדולפינים בים, שלעתים קרובות נהנים מקרבתנו ומגלים סקרנות, הדולפין הוורוד התגלה כעסוק בענייניו, והם המשיכו לחפש אחר מזון במקום לדגמן לנו לצילום. וגם ככה הם היוו שיא מבחינתנו, ושגית היתה מוכנה להישבע שהיא מעדיפה לפגוש שוב דולפינים ורודים אפטיים מאשר עוד אלף ואחת ציקדות שמגלות בנו עניין רב. לכו תבינו.
עוד אטרקציה מרכזית שהיתה לנו היום הם ציפורי הטוקאן המקסימות שגנבו את ההצגה אפילו לתוכי הארה מקאו האיקוניים של הג'ונגל.

עוד לפני סיור החרקים הלילי שהזמנו אצל אנריקה, היתה לנו הפתעת אחר צהריים בלודג': משפחה מעורבת של קופי סנאי וקופי קפוצ'ין מקסימים שטפו את צמרות העצים שמול חדר הבנות בלודג', וכולנו הוזמנו למרפסת שלהן לתצפית ממושכת.

בערב יצאנו לסיור חרקים מסביב ללודג', שכלל ציקדות מתנשלות, צידקות נטרפות ע"י טרנטולה, טרנטולה שיוצא לצוד, עכביש זאבון שצד בלייב מול עדשת המצלמה הנרגשת, צפרדעים וקרפדות, שממיות ענק ומקלון.

למחרת, היום השלישי בג'ונגל, יצאנו לביקור בכפר אינדיאני. חלק אולי התאכזבו, כי האינדיאנים של ימינו לא חיים באוהל טיפי או בבתי עץ בצמרות העצים, אלא בכפר עוני שגרתי ליד הנהר, עם שער כדורגל מט לנפול ושירותי בול פגיעה לתיירים, אבל האוכלוסייה אותנטית ואלה האנשים וככה הם חיים. הכנו ביחד איתם לחם יוקה, שמופק משורש של צמח היוקה והשורה התחתונה דומה לפיתה בדואית, עם טעם מעט שונה (אני אהבתי!). גם הביקור אצל שאמאן מקומי התקבל ברגשות מעורבים. היה אולי ציניקן שהרגיש שהכל תחפושת בשביל התיירים, אבל אני אהבתי את הכנות של השאמאן שהסביר בגילוי לב, שהוא מתפרנס גם מתיירות וגם מחקלאות, לצד היותו שאמאן. מה לעשות, הסביר רופא האליל החביב שלנו, שהיום חלק גדול מהאינדיאנים פונים לרפואה המודרנית, והפרנסה שלו נפגעת? אבל הוא משמר את המקצוע לא בשביל התיירים, אלא בשביל המסורת והאמונה. ובאמת, איך אפשר להגיד לשאמאן בן שאמאן, שסבא שלו גם בן שאמאן, "עזוב אותך משטויות, זרוק את התחפושות והשטויות של אבות אבותיך ולך תעבוד במפעל קידוחי הנפט, זו הקדמה והעתיד של תושבי הג'ונגל!"?

אחרי הסיורים התרבותיים האלה, יצאנו להליכת ג'ונגל לעת ערב. תחילה לביקור בעץ ענקי, מרשים מאוד בגודלו. אחר המשכנו לשקיעה בלגונה, קצת נחת לעת ערב. חיפשנו עיניים מנצנצות של קיימנים, התנין המקומי, למרות שאנריקה דאג ליידע אותנו שנדיר מאוד לראות קיימנים באזור זה.
אבל תוך כדי הפלגה הופתענו בענק: במרחק מטר מאיתנו הבחנו בראש ענק של קיימן שחור, ממש קרוב, ממש ברור, וממש לא אהב אותנו, כי מייד שראה אותנו הוא נחרד מרבצו, ועם מכת זנב מתגלגל צלל למים השחורים. אבל כולנו ראינו קיימן, ואחד ממש גדול וממש קרוב. חוויה!

למחרת יצאנו להפלגה חזרה לגשר, כשבדרך פגשנו שוב את הדולפינים הוורודים, מספר רב של קופים, Snake Bird – ציפור בעלת צואר מאורך, שצנחה למים לצלילת דיג עם רישיון והאטרקציה הגדולה מבחינתי: קוף סאקי נזיר מרתק, שבהה בנו מרותק אף הוא.

אין ספק, ארבעת הימים בג'ונגל היו עמוסים בחוויות, כמעט כמו הפלגת הצלילות שכבר הספקנו כמעט לשכוח, למרות שעברו רק כמה ימים. ראינו המון בעלי חיים, אולי יותר ממה שציפינו, ופשוט היה כיף.
חזרה בקיטו, חיכינו למדריך המקומי שאמור ללוות אותנו בסיור הלילי בעיר, ולמחרת היום. תוך כדי שאנחנו ממתינים לו באוטובוס, שגית כמעט צילמה אינדיאני מקומי, עם שיער חלק וארוך וחבוש במגבעת המסורתית. הסיבה היחידה שהיא לא צילמה אותו, זה שבזינוק קליל הוא עלה איתנו לאוטובוס והציג עצמו כמרכוס, המדריך שלנו, והתנצל על האיחור. סלחנו לגמרי, ומייד חיבבנו את הבחור.

למחרת יצאנו עם מרכוס לסיור בכפרים שמצפון לקיטו, לשוק האינדיאני באוטובאלו, התעכבנו (והצטלמנו) על קו המשווה, וסיימנו את היום בשדה התעופה, מחכים למטוס שייקח אותנו הביתה אחרי שלושה שבועות ארוכים ועמוסים וחווייתיים ב-ט-י-ר-ו-ף.

במדריד אמנם נפרדנו משרה לשלום, אבל אי אפשר לא לציין את הגרנד פינלה של הסיור במדריד המקסימה, הפסל של דון קיחוטה וארוחת הטפאסים רווית הסאנגרייה, שבה חגגנו לאליעזר זאב שרייבר את יום הולדתו ה-50 במספר.

קוף צמרן צמרירי בצמרת העץ

ציקדה מתנשלת

צפרדע מסיורי הלילה של אלי וירון

זאבון טורף חגב

עץ גזעי ביותר

מקלון מסתווה

שקיעה בלגונה של קויאבנו

גלפגוס פרק 2 – טיול יבשתי

נכתב על ידי אמיר גור

לקריאת גלפגוס פרק 1 – טיול צלילה וטבע באיי גלפגוס ואקוודור

לקריאת גלפגוס פרק 3 – טיול יבשתי באמזונס

עם סיומו של פרק א', הפלגת צלילות מדהימה, נותרנו לטיול יבשתי של ששה ימים באיי גלפגוס. הרעיון היה כמובן, להכיר את האיים מבפנים ומבחוץ, מכל הפינות ומכמה שיותר איים, נקודות עניין, מיני בע"ח ועוד. בדיעבד, אני בטוח שטוב היה יותר לעשות קודם את הטיול היבשתי, ואח"כ את הפלגת הצלילות – כי קשה להתחרות בשבוע של הפלגה לאיים נידחים וצלילות מדהימות כל כך. ואכן, ביבשה הכל מתנהל לאט יותר בגלפגוס, למרות שבסופו של דבר, מדהים (כמעט) באותה מידה.

טבע בגלפגוס

את יום המעבר, בין ים ליבשה, בילינו אם כן באי סן כריסטובל, בטיול יבשתי. התחלנו במרכז המבקרים, השונה בתכלית ממרכז המבקרים שבאי המרכזי סנטה קרוז, מרכז צ'ארלס דרווין. בעוד שמרכז דרווין הוא תחנת שימור ורבייה, שם אפשר לצפות במיני צבים ואיגואנות ועוד מינים מייצגים אבל לא יותר מזה, מרכז המבקרים בסן כריסטובל מהוקצע יותר, וערוך כמיני-מוזיאון על אודות האיים. עברנו מאגף לאגף, החל מגאולוגיה של האיים, אל הביולוגיה שלהם ואל ההסטוריה וגם אל נקודת מבט עכשווית עליהם. ומצאנו את עצמנו בחוץ, אחרי שעה במוזיאון, שנתנה לנו רקע שהוסיף ועיבה את מה שכבר שמענו מחיימה, המדריך בספינה, וגם ממני אי-אלו פעמים במהלך השיט.
ממרכז המבקרים יוצא שביל מוסדר היטב לכיוון גבעת הפריגטות. המסלול עובר דרך היער ההררי יחסית, כלומר לא מדובר כאן בהרי האנדים, אבל גובה של כמה עשרות מטרים מעל פנים הים עדיין משאיר נקודות תצפית מרשימות מאוד. לצערנו, חלקן היו לא נגישות עקב שיפורי תשתית, אבל אלה שכן היו נגישות, השאירו חותם. במיוחד נהנינו מהתצפית שמעל מפרץ דרווין, שבה גם הצטלמנו עם הפסל הענק של חוקר הטבע הענק, ועם פסלים של מספר בעלי חיים מייצגים. גם ירדנו למפרץ דרווין עצמו, שם קיבלו את פנינו חבורה של אריות ים, שאמנם כבר לא היו זרים לנו, אבל מסתבר שאי אפשר להתרגל אל החמודים האלה, וכל מפגש איתם מרגש מחדש. ירון וראובן קפצו למים הקרים לשנירקול, ושאר החבורה נשארה מחוץ לאזור השפריצים, ביחד עם האריות.
מאחת מנקודות התצפית האחרות שסביב לגבעת הפריגטות השקפנו מלמעלה על שקנאי חום מקסים, שנתן לנו הופעה של פיהוק אימתני לכיוון המצלמות. זוג אחר של שקנאים עפו יד ביד מעלינו ונתנו מופע משלהם. את הסיבוב בגבעה סיימנו ברצועת חוף נחמדה, עם אריות ים (איך לא?) וכולל גורים חמודים, ואיגואנות ימיות עצלניות.
חתמנו את היום בסיור בטיילת הנאה של פוורטו בקריזו מורנה, בירת איי גלפגוס והעיירה השנייה בגודלה באיים, אחרי פוורטו איורה שבאי המרכזי סנטה קרוז כמובן.

איגואנה ימית בגלפגוס

למחרת בבוקר, נדחסנו לתוך סירת האוטובוס שמעבירה אותנו לסנטה קרוז. הרציף היה עמוס, הסירה קצת מטלטת, דחסו אותנו קצת יותר מדי… ואנחנו הרי הורגלנו לתנאים של ספינת 5 כוכבים… וגם הים לא שיתף פעולה, ולמרות שלא סער, גם לא היה במיטבו. בקיצור, הרגישים הרגישו את הים, וכולנו שמחנו שההפלגה לא התארכה יותר משעתיים, וכשדרכנו שוב על אדמה מוצקה בעיירה פוורטו איורה המוכרת לנו כבר. הגענו כבר לקראת שעת צהריים, צ'ק אין וכו' במלון maino הזכור לטוב והתארגנו לטיול היומי: סיור בחוות שבאיזור ההררי, ה-highlands של סנטה קרוז, אחד המקומות הבודדים באיים שבהם אפשר לראות צבים משוטטים בחופשיות, מבלי לבלות מספר ימים בשטח. הרי לא יכולנו להסתפק בצבים שבתחנת דרווין, המרוכזים בתוך גדרות וניזונים מחסה וירקות…
בוססנו בבוץ בין שלוליות וקצת גשם, אבל זה היה שווה את זה: בשלוליות הצבים אוהבים לרבוץ, וברווזים אוהבים את הצבים, וגם כאן קיבלנו מופע: ברווזון יפהפה אחד שהתנער למולנו, הקיף את הצב פעמיים, וטיפס להתייבש על שריון הצב.
אחרי סיור הצבים ולפני ארוחת הצהריים, השתעשענו קצת עם שריון צב בעצמנו, ולפחות חלקנו השתטה והתחפש לצב, עם שריון ועשבים בפה.
בשעות אחר הצהריים, שמנו פעמנו אל החוף האינסופי והמפורסם של פוורטו איורה: Tortuga Bay. אחרי הליכה ארוכה מאוד עם ציוד שנירקול על הגב, הגענו למחוז חפצנו. ושוב בדרך בילינו עם איגואנות וציפורים, כל הליכה בגלפגוס מרתקת. בחוף עצמו הופתענו מהראות הגרועה במים, אבל גם כאן צוות החלוץ של המשנרקלים, ראובן וגם ירון, גילו פנינים בין המנגרובים (עצים הגדלים במי הים): להקות של דגים גדולים, סרטנים, ציפורים מקננות ועוד.
סיימנו את היום במסעדה המוצלחת שלנו בטיילת צ'רלס דרווין, בעיירה.

למחרת, היום השלישי של הטיול היבשתי שלנו, היינו אמורים להפליג לאי ברתולומי ואל הסלע המזדקר המוכר לנו כבר, לטפס את נקודת התצפית המרהיבה על מפרץ סוליבאן, ולשנרקל במפרץ השקט שמתחת, בו קיים סיכוי לפגוש פינגווינים. אבל… הרי ביום הלפני האחרון בהפלגה, הפתיעו אותנו וכבר לקחו אותנו לשם. אז העדפנו לבקר באי אחר, שטרם דרכנו בו, והיחיד שאפשר היה להגיע אליו במסגרת הזמן והאישורים היה האי פלוראנה. אל פלוראנה הגענו בשעת בוקר מאוחרת וכבר ברציף מצאנו אטרקציה ראשונה, גם אם לא חדשה לנו: אריות ים ואיגואנות ימיות. איך זה שלא נמאס מהם??? בכל אופן, כולנו נדבקנו שוב אל שתי החבורות הנצחיות האלה, חלק העדיפו את האריות המזדווגים במים, או המשפחה שרובצת כולה על הזכר הענקי, וחלק הלכו אחרי האיגואנות שרבצו על הסלעים, חלק מהן צבעוניות מהרגיל. בנוסף לשחור, גם גווני צהוב ואדום, שאופייניים לזכרים המגודלים.
עלינו על רכב שטח מגושם שלקח אותנו למעלה הגבעות של האי פלוראנה, שהתגלה כאי הררי וגעשי לא פחות מקודמיו. למעלה יצאנו לסיור מיוער, כרגיל עם פרושים וציפורים אחרות, אל אחד משני מעיינות המים היחידים באיים (השני בצפון האי סן כריסטובל). המעיינות האלה היו רבי ערך לפיראטים וציידי הלווייתנים שעשו בעבר שימוש באיים, שכן בימים יבשים האיים יכולים להיות חסרי מים לחלוטין, פרט לשתי הנקודות הללו. גם היום משמש המעיין הזה כמי שתייה כל תושבי פלוראנה המעטים, וכמי רחצה לתושבי איים אחרים. משם המשכנו דרך שבילים צרים והגענו לפסלי הראשים של הילידים שחיו בגלפגוס לפני 2,000 שנה. או ככה זה נראה, כי הפנים שחצובות בסלע הזכירו קצת את המואי, פסליהם של ילידי איי הפסחא. אבל בגלפגוס הרי לא היו ילידים כלל (חוץ מביקור אחד פעמי, ככל הנראה, במאה ה-16, של בני האינקה) ואת המואי המקומי חצבו היינס וויטמר ובנו, מראשוני המתיישבים באיים, בשנות השלושים של המאה הקודמת.
בדרכנו למטה זכינו בהפתעה קטנה: במתחם של חווה מקומית פגשנו במספר צבי גלפגוס, בזמן שנהנו מאכילת חסה וירקות (לא חופשיים בטבע, אבל במתחם פתוח), וזכינו לראותם סועדים את לבם ומדברים זה אל זה.
את היום סיימנו בשנירקול בעוד חוף טיפוסי של ראות גרועה, אבל עם צבי ים, מחבטנים, ציפורים ואיגואנות. לפני שהפלגנו חזרה לסנטה קרוז, אבל בסמוך לצוקים עם פינגווינים, שקנאים וסולות כחולות רגל, עוד בעל חיים שעוד לא נמאס לנו ממנו.

למחרת, ניתן לומר שזה היום שלו חיכינו, שללא ספק הציג קבלות גם בדיעבד, והיווה היילייט גלפגוסי גם בהתמודדות הקשה של הצלילות שקדמו לו: האי סימור הצפוני.

פריגטה באי סימור הצפוני

הטנדרים לקחו אותנו למעגן שבצפון האי סנטה קרוז, שם עלינו על הספינה הנעימה שלקחה אותנו לסימור. בדרך צפינו בשקנאים על פני המים, בסולות צוללות, להקות דגים ואפילו דולפינים. אבל כשנחתנו על סימור, התחיל הכיף האמיתי. זה לא שסימור אי מיוחד בצורתו, הוא קטן ושטוח והצמחייה בו נמוכה, אין הרבה מה לחפש בו, חוץ מציפורים ולטאות. אבל זה כל מה שהיינו צריכים הרי. באי סימור יש המון ציפורים, ולא בכדי הוא מכונה "אי הציפורים של גלפגוס". סביבו יש מסלול טבעתי של 30 דקות באיטיות, אבל לכל מי שנהנה לצפות בבעלי חיים, עשוי לקחת כמה שעות. למרבה הצער, אי אפשר לבלות באי יותר מכשעה-שעה ורבע, אבל זה הספיק בדוחק.
כבר בהתחלה קיבלה את פנינו איגואנה יבשתית, הפעם הראשונה שפגשנו בכזו, אם לא נתייחס לאלה שראינו במתחם הסגור בתחת צ'רלס דרווין. התלהבנו מאוד וצילמנו למכביר, כי עוד לא ידענו שנראה עוד כמה וכמה כאלה בשעה הקרובה. לאחר מכן, עברנו להתלהב מהפריגטות. הפריגטות הן ציפורים שחורות וגדולות, שאינן מסוגלות לצלול כדי לצוד את מזונן מתחת למים, ולכן הן עוקבות אחרי מי שכן מסוגל (הסולות כחולות הרגל) ופשוט גונבות להם את מזונם. בשל כך הן מכונות גם "ציפורים פיראטיות". מה שהופך את הפריגטות לאטרקטיביות מאוד, זה ניפוח החזה לכדי בלון אדום וענקי, שמשמש את הזכרים כדי להרשים נקבות, בעת החיזור.
למרות שראינו טונות של כאלה עד כאן, וחלקן אפילו עם שק אדום מנופח, רק בסימור ממרחק של כמעט נגיעה, במצב סטטי, שאפשר להתבונן, ליהנות, לצלם. עוד פריגטה מחזר, ועוד מחזר, אחד שבדיוק נוחת ושני שמנער את הצואר והכל מקסים ומרגש. בין לבין, עוד איגואנה יבשתית, והפעם אחת ממש גדולה שמטפסת על שיח גבוה, סועדת את לבה בענפים הגבוהים. מדהים!

סולה כחולת רגל בחיזור דרמטי

ומה עוד? גוזלים של פריגטות, גם עניין שאי אפשר לפסוח עליו. קנים של פרושים. עוד איגואנות ועוד אחת, וגם איגואנות יבשתיות שרובצות על סלעי הלבה שעל החוף, כשהאיים דפנה הגדול ודפנה הקטן ברקע. ולקראת סוף המסלול המעגלי, גם סולה כחולת רגל שמקננת, ומתחת לתחת שלה ביצה וגוזל. כן, גם ביצה וגם גוזל. על פי רוב רק הגוזל ישרוד, ומי שיבקע מהביצה מאוחר יותר, יופקע ממזון ומתשומת לב ההורה, על ידי אחיו התחרותי. ההורים יעמדו מנגד ויתנו לבכור לדחוק את אחיו אל מחוץ למעגל הקינון, אל מוות בטוח.
ובדיוק כשהעזתי ואמרתי לאלי שביקור בסימור הצפוני אינו שלם בלי ריקוד חיזור של סולות כחולות רגל, צעקו לנו (בשקט) לבוא מהר לראות ריקוד חיזור. הזכר עמד על קצה סלעי געשי, וכך גם הנקבה, ומחזר אחריה תוך שהוא מעביר משקל מרגל לרגל ומפנה אליה את כפות רגליו הכחולות, כאילו משוויץ. אם היא תתרשם, יהיה כאן זיווג. ואם לא, היא תעבור לזכר מחזר אחר, עם כפות רגליים כחולות עוד יותר… ככה זה בשוק הבשר של סימור הצפוני…
וכך הסתיים לו ביקור מקסים, כולנו עם סוללות מצלמה ריקות וכרטיסי זכרון עמוסים, אבל מרוצים!
בשלב ב', שנירקול בעוד חוף גלי כלשהו, כשהפעם על ניסונות ההחפה שלנו שילמנו ביוקר: עדר של זבובי חול עוקצניים במיוחד עטו עלינו, ובפרט את צוות החלוץ שהרחיק עד לגונה סודית. שם הגה הפיסיקאי תיאוריה חלופית לריקוד החיזור של הסולות, לפיה בכלל מדובר בניסיון נואש להיפטר מהזבובים, ממש כמו שעשינו אנו, תוך ריצת הישרדות חזרה למים, ושחיה מהירה אל מבטחי הספינה. לא נותר לנו אלא לרחם על חסרי השיער שנותרו ללא הגנה גם בשלב השחייה במים.

למחרת, יום חמישי יבשתי באיים, יש לנו סירת-אוטובוס לאי איזבלה המדהים, עוד גולת כותרת מקומית – בשעה 14:00. החבר'ה הפתיעו אותי והראו נוכחית מלאה בהפלגת בוקר אל אי אריות הים ותעלת האוהבים. ובצדק, כי היה ממש כיף. זה התחיל בעוד שנירקול של בוקר, אבל הפעם עם אריות ים, שוב… אבל כאלה חמודים, שאי אפשר להתלונן. ממש לא. מי שלא השכיל להבין את הגלים, זכה לפגוש בבלוטי הים מקרוב מדי, והשאיר שם קצת שכבות של עור, אבל חוץ מזה נהנינו שוב ושוב ושוב לשחות עם אריות ים, שנהנים לשחות איתנו. ממש win win!

בדרך חזרה, ממש בכניסה למעגן של פוורטו איורה, גילו לנו מקום חדש עבורנו. הסירה הכניסה אותנו לתעלה צרה שבין צוק לסלעים, ממש ברוחב של הסירה ועוד קצת, עם מי טורקיז כהים, סרטנים ואיגואנות על הדפנות, ציפורים מעל הצוק ונוף מקסים. לאחר מכן לא התאפקנו וקפצנו שוב לשנרקל, הפעם עם איגואנות, מתחת לציפורים מקננות, מול משפחה של שקנאים נהדרים ואפילו נרשמו כרישים שחולפים מתחתנו. סיימנו בדיוק בזמן למקלחת זריזה והתארגנות למעבר לאיזבלה.

איזבלה, המערב הפרוע בהתגלמותו. נחתנו בעיירה פוורטו ויאמיל, הקרויה על שמו של הגנרל חוסה דה ויאמיל, אחד ממצביעי העצמאות של אקוודור והראשון שניסה ברצינות ליישב את האיים, לפני שנכשל. נפלנו היישר על הפסקת חשמל טיפוסית, כולם רגילים ואף אחד לא מנסה לנחש מתי החשמל יחזור. את הערב בילינו בסיור בעיירה, כולל אל אגם פלמינגו מקומי, ללא פלמינגו.

הר הגעש סיירה נגרה באי איזבלה בגלפגוס

למחרת, יום מכונן, טיול סוסים אל המכתש של הר הגעש סיירה נגרה, אחד הנופים המדהימים ביותר בגלפגוס. הסוסים קצת עייפים והרבה עקשנים, חלקנו כבר העדיף ללכת ברגל, אבל הנופים שנשקפים משני הצדדים, שווים את הכל. מצד אחד זהו המכתש של הר הגעש, הלוע השני הכי גדול בעולם של הר געש פעיל. ומצד שני נשקפים חופיו של האי איזבלה העצום, וקבוצות איים שונות: איי ארבעת האחים, אי הצב ועוד. מתוך הר הגעש מיתמר עשן קבוע במקומות רבים, עד השפה

פלמינגו באי איזבלה

המרוחקת, שנושקת לאופק. בדרך חזרה לאזור החוף, הייתי חייב לקיים הבטחה לחבר'ה ועצרנו באגם פלמינגו נוסף. אמנם לא עדרים רבים, אבל הפלמינגו רשמו נוכחות, ותאבי הפלמינגו באו על סיפוקם. המשכנו לכיוון הסיור האחרון שלנו באיזבלה, איזור Las Tintoreras. בעוד שאני וראובן עשינו דרכנו חזרה אל הר הגעש כדי לאתר את הארנק האבוד, שאר החבורה בילו באי הגעשי המקסים, עם שפע של ציפורים ימיות ובעיקר בעיקר – שוב איגואנות ימיות, אבל הפעם ממש המון, ובכל צורה וגודל. חברנו אל השאר בלגונה קסומה לשנירקול של ערב, ומשם לערב אחרון באיי גלפגוס…
למחרת השכם בבוקר העמסנו את עצמנו על הסירת-אוטובוס חזרה לסנטה קרוז, ומשם במיניבוס למעגן הצפוני, אל האי בלטרה, שבו שדה התעופה הראשי של האיים. למרות שאין ספק שהטיול היבשתי סבל מהשוואה בלתי נמנעת ובלתי אפשרית אל השבוע החוויתי שקדם לו, אני חושב שבראייה אחורה החוויות והזכרונות שזכינו להם בהיכרות היבשתית סביב האיים העצימו את החוויה הכוללת והעשירו את הביקור שלנו באיים לאין ערוך. אחרי הכל, היו לנו את האיגואנות היבשתיות, צבי הענק, לועו של הר הגעש, חבורת הפלמינגו, השלמת שנירקול עם איגואנות למי שטרם זכה, ריקוד הסולות, חיזור הפריגטות, הפסל של דרווין ועוד.
אני חושב שאפשר לומר בהגזמה קלה שעלינו למטוס עם צביטה בלב, של פרידה אחרונה מהאיים המכושפים.
לקריאת סיכום החלק הראשון: ספארי צלילה באיי גלפגוס

ובקרוב החלק האחרון, חוויית ג'ונגל באמזונס, שמורת קויאבנו.

קקטוס אנדמי לגלפגוס

סרטן אדום Sally lightfoot crab

פריחה אדומה באי סימור הצפוני

סולות כחולות רגל בחיזור

צבי ענק בגלפגוס, עם חבר

למי יש ביצים יותר גדולות?

נכתב על ידי אמיר גור

במכירה פומבית בבריטניה תוצע למכירה ביצה של ציפור הפיל, שנכחדה במאה ה-17, כנראה כתוצאה מציד על-ידי מתיישבים לבנים במדגסקר. ישנה אי-ודאות האם ציפור הפיל המדגסקרית היתה העוף הגדול ביותר בעולם, או המואה הניו-זילנדית, שגם היא התנשאה לגובה של 3 מטרים והוכחדה על-ידי המאורים.

ביצה ענקית ועצם דודו למכירה

באותה מכירה פומבית גם יציעו עצם של דודו, אולי הציפור המייצגת ביותר את המינים שנכחדו בידי האדם. הדודו לא היתה גדולה כמו ציפור הפיל או המואה, או האמו (שחי כיום באוסטרליה) או היען האפריקנית. אבל גם הוא ציפור חסרת תעופה, שחיה באי מאוריציוס בתפוצה אנדמית, לא הורגלה בטורפים בטרם בואו של האדם, ונכחדה בהרף עין לאחר בואו.

כל המינים הנכחדים הללו מרתקים אותי, בעיקר האייקונים שבהם, אלה שיש סביבם סיפור הכחדה מצמרר שצובע את האדם, בעיקר האדם הלבן, האירופאי, הקולוניאלי, באור לא חיובי בכלל. מעניין איך יזכרו בעתיד את המינים הנכחדים שלנו, אלה שנכחדו מתחת לאצבעות שלנו, ואלה שעוד ייכחדו בקרוב. ומתי תוצע עצם של דוב קוטב, גדול האייקונים של סכנת הכחדה, במכירה פומבית…

כריש לבן נשכן ועצבני

נכתב על ידי אמיר גור

צלילת כלוב עם כריש לבן זו חוויה… מפוקפקת.
יש בזה משהו יפה, לשים את עצמנו  – האורחים – בכלוב, בזמן שהכרישים בביתם הטבעי, ממשיכים את חייהם כרצונם. אבל יש בזה גם משהו פולשני, שכן כמעט תמיד עושים שימוש ב-Chumming, כלומר פיתוי באמצעות ריח ודם של חלקי דגים. הכרישים נמשכים לריח הדגים ועוברים בקרבת הכלוב, להתרגשותם של הצוללים שבתוכו.

לפני מספר ימים בעיירה חאאנסבי בדרום אפריקה, בירת צלילות הכלוב עם הכריש הלבן, הכריש שבר את כללי המשחק, וכמעט שחדר לתוך הכלוב.

לכתבה בטיים:

Great White Shark Attacks Diving Cage

אני לא מקנא בצוללים ששהו באותה עת בכלוב, כי אם הוא היה מצליח לחדור לך הכלוב (מה שלא נראה רחוק כ"כ בסרטון שבלינק), במקום למצוא עצמם מתבוננים בכריש מתוך הכלוב, הם היו מוצאים עצמם בכלוב קטן ביחד עם כריש עמלץ לבן. זה נשמע לי יותר גרוע מאשר להיות עם טיגריס בנגלי בסירה (חיי פיי)…

לי היו חוויות כריש לבן דומות, ולמרות שגם הכריש שלי התקרב לכלוב יתר על המידה, אי אפשר לומר שהוא ניסה להיכנס דרך החריצים. הנה הצילומים שלי מהחוויה:

עמלץ לבן בודק את הכלוב