גן העדן האבוד – ספארי צלילה באיי סיישל

"הניחו לרגע שגן העדן המקראי אינו אלגוריה, שהגן קיים במציאות ושני העצים עדיין מתקיימים בו… להלן הסיבות להשערתי שגן העדן הוא למעשה בסיישל: … ". במילים אלה פותח גנרל צ'רלס ג'ורג' גורדון את מאמרו המדעי מ-1882, המגובה בראיות, מפות וציטוטים מהתנ"ך, הטוען כי סיפורם של אדם וחווה מתרחש למעשה בשמורת ואלה דה מה ("עמק חודש מאי") שבאי פרלין, שבאיי סיישל.
אל גן העדן הזה, אל איי הגרניט הקסומים, שמורות הטבע הרבות, מי הטורקיז המופלאים ולהקות הדגים הצבעוניות יצאנו בפסח 2016, קבוצת צוללים מטעם "צלילה גיאוגרפית", לספארי צלילה ראשוני ומיוחד.
באמצע הלילה, כמה שעות אחרי ליל הסדר, עלינו לטיסה הישירה למאהה, האי המרכזי והגדול ביותר בין איי סיישל. לאחר 5.5 שעות טיסה נחתנו במסלול שקצהו האחד בג'ונגל, והשני בים. אנחנו בסיישל. דרך רחובות הבירה ויקטוריה התגלגלנו אל הספינה שלנו, משתאים על הצמחייה הטרופית המשגעת, על וילות שתלויות על צוקים מכוסים ביער עד, ועל תעלות מים שמהוות כנראה עורק תנועה משני גם בתוך העיר. אבל הנסיעה קצרה, ובמהרה הגענו אל המעגן שבו המתינה לנו ה-Sea Bird – הציפור הפרטית שלנו לשבוע הקרוב. התמקמנו בספינה ובחדרים, ומיד אהבנו אותה. גם הצוות התחבב עלינו מהר מאוד: מאלכס הקפטן, שנראה כאילו יצא מקליפ של בוב מרלי בג'מייקה, דרך ג'ון מדריך הצלילה, כפילו של ליאונרדו דיקפריו, ועד מייקל נהג הסירות ודומיניק מוזג המשקאות – כולם חבורה שמחה של צוות מקצועי ואדיב מאין כמותו.
יצאנו לים נרגשים, לעגינה במפרץ שמול האי סנט אנה, כשהנופים הדרמטיים רק משתפרים ככל שהספינה מתרחקת מהיבשה.
למחרת בבוקר, יום ראשון בשבוע, צלילה ראשונה – "כל ההתחלות קשות". לא שהיה לנו ממש קשה, אבל הראות בינונית והזרמים לא לטובתנו, ואנחנו מנסים להקיף אי קטן עשוי גרניט. פה ושם סלעים גדולים מכוסים במרבד אלמוגים רכים צבעוניים, ולהקות דגים שובבים, בעיקר עטלפי ים שהפציעו והפתיעו כמה פעמים במהלך הצלילה. אוקיי, זה נותן לנו תחושה ראשונית של איך נראות הצלילות בסיישל: אין כאן שונית אלמוגים מסיבית, חלק גדול מהאלמוגים בתהליך כזה או אחר של הלבנה (מחלת אלמוגים נפוצה בעולם), אבל תמיד צלילה ראשונה היא כזו, כמעט בכל ספארי, ובאופן יחסי היא הייתה די טובה.

שלוש הצלילות הבאות באותו היום היו באתר המגדלור, במפרץ טורניי וצלילת לילה בשונית בל אומברה. לאט לאט הראות השתפרה, הזרמים לא הטרידו אותנו, הטופוגרפיה התת-ימית המעניינת התחבבה עלינו, והצלילות של היום הראשון השאירו אותנו צמאים לגלות את האתרים הרחוקים יותר, הצפויים בימים הבאים. בין צלילות היום לצלילת הלילה ירדנו לחוף מקסים לשיטוט מהנה. על החוף ציפו לנו סרטני חול (חולון החוף) ענקיים, חלקם ממש בגוון ירקרק עז, וכן ציפורים ועטלפים, וכמובן סלעי גרניט גדולים, חול לבן ורך, חבל שמשתלשל מצמרת העץ, רוגע ושלווה.
ביום שני לפנות בוקר, ה-Sea Bird החלה את החציה מהאי מאהה אל האיים הצפון מערביים. במהלך ההפלגה ואחרי הצלילות, שוחחנו ושמענו על מוצאם הקדום של האיים, הגיאוגרפיה והאוקיינוגרפיה שלהם, על ההיסטוריה הקצרה והמרתקת ועל בעלי החיים שלהם. איי סיישל כוללים בסה"כ כ-115 איים הפזורים על פלח אוקיינוס נרחב, חלקם הם איים העשויים מגרניט, ייחודיים בעולם ועתיקים כמעט כמוהו, והם נקראים "האיים הפנימיים" בשל מיקומם במרכז, וחלקם הם איי אלמוגים שטוחים, המפוזרים במרחק רב מהמרכז והם מכונים "האיים החיצוניים". מטעמים גיאוגרפיים ברורים ההפלגה שלנו התרכזה באיי הגרניט, "הפנימיים", ואנחנו חצינו מהאי הגדול מאהה אל מקבץ צפוף של איי גרניט מצפון מערב אליו, בהם איים מפורסמים כמו פרלין, לה-דיג, אריד ואחרים שבהם עוד נבקר. במהלך החציה, עצרנו כמובן לצלילות באתרים מרוחקים – ממש פסגות הרים בלב ים. לו מפלס הים היה נמוך יותר, גם אלו היו איים עם ג'ונגלים ועופות ימיים, צוקים דרמטיים ואולי גם אוכלוסייה דלילה של ברי מזל שהשתקעו בגן עדן. אבל מפלס הים הוא כזה, והפסגות הללו הן אתרי צלילה, לשמחתנו. בבוקר יום ב' צללנו ב-Shark banks שלמרות שמו, לא ציפינו לראות בו כרישים, ככה שבכלל בכלל לא התאכזבנו שלא ראינו אותם (עדיין). ומה כן? צלילה מקסימה, עם ראות נהדרת, להקות ענק של דגי לוטיין (Snappers) צהובים, עטלפי ים מרובים (כולל להקה של כ-5-6 שחגו סביבנו) וחוויות נוספות. הצלילה השנייה, אף היא באמצע השומקום של האוקיינוס ההודי, באתר Bitter Rock האפילה על קודמתה. נופי הגרניט היו כאן בשיא הדרם, סלעים ענקיים שעולים מקרקעית האוקיינוס הם התפאורה, ולהקות דגים ע-נ-קיות הן השחקנים. אחר הצהריים הגענו אל האי לה-דיג.

האי הקטנטן לה-דיג הוא אי מיושב, עם קצב של פעם – בלי מכוניות (כמעט), בלי תעשייה (בכלל), בלי לחץ זמן (בכלל בכלל). אם תשאלו תושב מקומי בלה-דיג מה הוא חושב על ביקור בבירה ויקטוריה, שמבחינתנו גם היא כפר מנומנם ורגוע, הוא ייחרד מהמחשבה על הקצב המסחרר, המכוניות והאורות. "לא תודה", טוב בלה-דיג.
ירדנו במרינה של האי, ובמרחק 50 מטר עצרנו בחנות האופניים. לקחנו כ-13 זוגות, וסידרנו רכב טיול עבור אלה שרכיבה על אופניים אינה צורת התחבורה המועדפת עליהם. יצאנו "לקרוע את האי" – בשביל הראשי בעיירה, לכיוון החוף היפה ביותר בעולם. בדרך לחוף עצרנו במטעי וניל, במתחם מגודר עבור צבי ענק שהלהיבו אותנו (אבל עוד נכיר אותם מקרוב בהמשך), ובעץ שבצמרתו תלויים עטלפים הפוכים. מרחוק כבר ראינו את רמת הסלעים של חוף Anse Source d'Argent, שנחשב וידוע כחוף היפה ביותר בעולם, או לפחות – המצולם ביותר בעולם. ובדוגרי – אנחנו מצביעים בעד! החוף נראה כמו תפאורה מוגזמת של סרט הוליוודי משנות ה-60, מדגמן איך "צריך" אי טרופי להיראות. במסלול מבוכי משהו, בין סלעי הגרניט, הגענו לפינות חמד מבודדות. נכון, לא היינו לבד, אבל גם לא היינו בחוף סואן והומה אדם, ומי שהיה רוצה פיסת חוף פרטית להתבודד בה, היה מוצא את זה בכמה דקות שיטוט באי לה-דיג. אנחנו התמקמנו דווקא באזור "הצפוף" של החוף וחלקנו פיסת חוף של כ-200 מטר עם עוד שניים וחצי זוגות ועוד קריאולי חייכן שמכין שייק פירות. במי הטורקיז טבלנו בהנאה, ובצמחייה העבותה גם הצלחנו למצוא לטאות ירוקות יפהפיות.

איי סיישל נפרדו (ביחד עם מדגסקר והודו) מהיבשת האפריקנית בתקופת היורה, לפני כ-167 מיליון שנה, ונקרעו ממדגסקר בסוף תקופת הקרטיקון, לפני כ-84 מיליון שנה. יונקים אמנם היו קיימים אז בעולם הפרה-היסטורי, אבל עד סוף תקופת הקרטיקון והיכחדות הדינוזאורים הם היו פזורים ומועטים יחסית, בעולם שנשלט על ידי זוחלים. מסיבה זו באיי סיישל אין כלל יונקים, למעט מי שהצליח להגיע בתעופה (עטלפים), ומי שהתגנב ב-200 השנים האחרונות על ספינות שביקרו באיים (עכברים וחולדות). אבל זוחלים – זה כבר סיפור אחר. זוהי ממלכתם של העופות והזוחלים, ומקרב האחרונים נפוצים מאוד באיים כ-20 מיני לטאות שונות, מרביתן ממשפחת השממיות.
בנסיעת אופניים רגועה והתברברות קלה בשבילי העיירה המנומנמת, שבנו אל מעגן הסירות של האי ומשם אל ה-Sea Bird האהובה, אל צלילת הלילה שמחכה לנו, ב-Round Island. בין לבין, ישבנו עם פלטת פירות מרעננת וטעימה, מול אי טרופי ומפרץ תכלת, וניהלנו את שיחת "החיים קשים"…
ביום שלישי בבוקר, השכמנו מוקדם לצלילה ב-Channel Rock, אחד האתרים הידועים והנחשבים, אבל אנחנו תפסנו אותו בראות לא כ"כ טובה, אחרי שהתרגלנו לראות המצוינת של אתמול. גם כך, הייתה צלילה נהדרת, מלאה במציאות, החל מלובסטרים שמנים ועד לכרישים שחלקו עמם את הנקיקים, מתחת לבולדרים גדולים של גרניט. מייד אחרי הצלילה, ארוחת בוקר, והתארגנות לאחד הסיורים המרגשים שחיכינו להם: ואלה דה מה! טבורו של גן העדן של גנרל גורדון בכבודו ובעצמו.
שמורת ואלה דה מה היא אחד משני אתרי מורשת של יונסק"ו שמוכרים בסיישל (יש בתחומי המדינה עוד כמה מועמדים שטרם זכו להכרה רשמית) ולא בכדי. בשמורה צומחים לא פחות מששה מינים אנדמיים (הקיימים רק בסיישל) של עצי דקל, שהמפורסם בהם הוא קוקוס הים (Coco de mer). ריכוז הדקליים בשמורה הוא בין הצפופים בעולם, ועל שטח של חמישית קמ"ר בלבד שוכנים כ-6,000 פרטים של קוקוס הים. בשמורה מספר צמחים אנדמיים נוספים, וכן מספר מינים של בעלי חיים, שהידוע שבהם הוא "התוכי השחור" – גם הוא אנדמי למקום ואחד מהעופות הנדירים בעולם. אנחנו זכינו לשמוע את ציוצו, אבל לא לראות אותו. בשמורה מספר מסלולי הליכה, אנחנו צעדנו במסלול מעגלי לא גדול, בהליכה שאורכת כשעתיים עם הרבה עצירות והרבה שאלות. סיכמנו כחוויה מיוחדת, יער כזה לא ראינו מימינו. המפגש עם עצי קוקוס הים הוא נקודת שיא בכל ביקור של חובב טבע בפרלין ובסיישל בכלל. העץ כאמור גדל אך ורק בסיישל – באי פרלין ובאי קוריוז בלבד (ובגן הבוטני במאהה). זהו דקל הצומח לגובה של כ-40 מטרים, בעל עלים עצומים המגיעים לאורך של עד 10 מטר ולרוחב של 4.5 מטר. פרי הקוקוס מגיע להיקף של עד חצי מטר ולמשקל מקסימלי של 30 ק"ג. הזרע שבתוך הפרי, הוא הזרע הגדול בממלכת הצומח ומשקלו יכול להגיע לכ-18 ק"ג. ולא רק משקלו מיוחד – צורתו ה"מפוצלת" ייחודית לו, ומזכירה אגן ירכיים נשי, לא פחות מהמידה שבה מזכירה תפרחת העץ, שיכולה להגיע לאורך של כמטר, איבר מין זכרי. מעניין מה פרויד היה אומר על זה…
לאחר הסיור בשמורה, המשכנו לראות מעט מפרלין, אבל מפאת החום והלחות ברחנו למסעדה לשתות בירה מקומית הזכורה לטוב, מול חוף של חול לבן ומרחב אינסופי, שקשה להביט בו ללא משקפי שמש, אבל אי אפשר להוריד ממנו את העיניים.
אחרי פרלין, יצאנו לצלילה נוספת באי גרנד סור סאות', אחת מ"שתי האחיות" (שני איים סמוכים), ובזמן שצללנו הייתה גם מי שלקחה קייק ויצאה לתור את האיונים שסביב, גם אלה שאינם פתוחים למבקרים. מעולם השגת גבול לא הייתה מוצדקת (ומשעשעת) כל כך…
בערב, אחרי הצלילה ולפני זריחת הירח, ניצלנו את השמיים זרועי הכוכבים כדי לשכב על המזרונים שבסיפונה הרחב של הספינה, ולהכיר קצת את שמי קו המשווה. אוריון הצייד וחץ הצפון קרצו לנו, ומולם ראינו את צלב הדרום וקבוצות כוכבים נוספות שלא ניתן לצפות בהן מקו הרוחב של ישראל.
הצלילה ב"קתדרלה", ביום רביעי בבוקר, היא עוד שיא של החלק התת-ימי של הטיול. שוב הראות הייתה במיטבה, מספר כרישים שוטטו סביבנו, צבים, וגולת הכותרת – דגי תוכינון ענק, או תוכינון הגבנת (Green humphead parrotfish), הנציג הגדול ביותר למשפחת התוכינוניים, שמשקלו עשוי להגיע לכ-50 ק"ג.
אחרי הצלילה עלתה סוף סוף קצת הרוח, וה-Sea Bird פתחה מפרשים, בהפלגה מזרחה לעבר האי קוריוס (Curieuse Island). הייתה זו הזדמנות טובה לצילומי טיטניק דרמטיים על החרטום, במיוחד שג'ון – הליאונרדו דיקפריו שלנו – שיתף פעולה לא רע… עם הגיענו לאי צללנו בגני האלמוגים של אתר Coral Gardens, ולאחר מכן ירדנו לבדוק את החוף. תושבי האי – צבי ענק משוטטים, ידידותיים במיוחד וחובבי בננות בשלות – ערכו לנו קבלת פנים חגיגית. צבי הענק, המצויים כיום במספר איי גרניט בסיישל, הובאו לכאן מאטול אלדברה (השייך גם הוא לסיישל) המרוחק. אוכלוסיית הצבים המקורית של איי הגרניט הוכחדה כליל במאתיים השנים האחרונות על ידי חמדנותו של האדם ורק באטול אלדברה הנידח הצבים שרדו. משם הועברו גרעיני רבייה לאיים הפנימיים, במטרה להרבות אותם ולהמשיך לחלוב את התרנגולת שמטילה מטילי זהב. יחד עם צבי הענק של גלפגוס, צבי אלדברה הם צבי היבשה הגדולים ביותר בעולם, והמפגש איתם חווייתי ומדהים. מי שלא ראה בימי חייו צב ששוקל יותר מרני, בוודאי שהופתע והתרגש מבעל החיים המרשים הזה.

משם המשכנו בשביל מתפתל אל יער מנגרובים מדהים בגודלו, מעל מרבדים שלא ייאמנו של קונכיות חלזונות, שריד לאוכלוסיית עבר פנומנלית של חלזונות ימיים. כשמצאנו את דרכנו חזרה לחוף בצד השני של האי (ולחלקנו זה לא היה קל…), חיכו לנו אנשי הצוות של הספינה עם ברביקיו על החוף. בילינו אחר צהריים קסום בחוף קסום עוד יותר, שלאורכו יער גשם שופע ציפורים צבעוניות מקסימות. חלק מאיתנו עסקו בצפרות, אחרים רבצו על החוף, אבל רובנו בילינו במים, שלצבע הטורקיז, הטמפרטורה הנעימה והצלילות אין מתחרה בכל העולם כולו.
בצלילת הבוקר החמישי שלנו בסיישל גילינו שמתחת למים "פוינט רוז'" בכלל לא אדום, והצלילה הייתה בראות גרועה עד גרועה מאוד. לאחר מכן ירדנו לביקור באי אריד, הידוע גם בכינויו "אי הציפורים". על האי הזה שומרים מכל משמר, לבל יגיעו לשם בעלי חיים או צמחים מאיים אחרים, ולכן הירידה אליו מותרת רק בסירת גומי מהירה השייכת לתחנת שומרי האי. נהנינו מההפלגה בסירה המהירה והזינוק מגלי הים היישר אל החוף, ומשם יצאנו לסיור ג'ונגל מדהים, שכלל בעיקר צפרות ונופים קסומים. ציפור ה-Tropic Bird (פתון טרופי) המקננת בתוך גזע עץ, או למעשה בעוד כמה מקומות במהלך הסיור, ה-Brown Noddy (שחפית חומה בתרגום חופשי) שאוספות עלים עבור הקנים שלהם, אותם הן בונות על ענפי העצים, ה-Fiery Tern (שחפית פייה בתרגום חופשי) הלבנות המתגופפות, ועוד. בעומקו של סבך ג'ונגל השרכים העפלנו לפסגת האי, לצוק מרהיב שאין כדוגמתו, המשקיף אל ים טורקיז, ומתחתינו מעופפים דרקונים: עופות ימיים ממספר מינים, בפרט ציפורי פריגטה ופתון. שני עופות אלו הם יריבים בנפש שכן שניהם ניזונים מדגים, אולם הפריגטה החזקה והזריזה לא מסוגלת לצלול לדוג בעצמה, ולכן שודדת את הפתונים הקטנים ממנה, המתמחים בשליפת דגים מהים.
אחרי הביקור באי אריד יצאנו לצלילה באי Booby Island, אי עגול וקטן שאפשר לצלול את היקפו, בצלילה משגעת שכללה כרישים מתחת לסלעים, תמנון, מחבטנים וגולת הכותרת: להקה של דולפינים שביקרו את חלקנו בזמן הצלילה, וליוו את הסירה שלנו אחרי הצלילה. איזו חוויה מיוחדת! אשרי מי שזו לו הפעם הראשונה לראות דולפינים מתחת למים, ושיזכה לראותם שוב (ושוב!) במהרה בימינו, תרתי משמע.
למחרת, ביום שישי, התחלנו להפליג בחזרה לאי מאהה. הצבענו בסנפירים לחזור ולצלול ב-Bitter Rock הזכור לטוב, והפעם הייתה באמת חגיגה אמיתית: ראות מדהימה ממש, להקות עצומות של צהובים ואדומים (לוטיינים וחכלילים, בשבילכם עוורי הצבעים), חתולי ים ענקים (Marble Rays), להקה של 10 כרישים אפורים שחגים להם ביחד, צבים, לובסטרים ועוד. עד כדי כך, שהתלבטנו אם להישאר כאן גם לצלילה נוספת, האחרונה בטיול. בסוף החלטנו שנמשיך לצלילה הבאה באתר קש-לש, שאמור להיות גם הוא מוצלח, כי חבל להפסיד אתר חדש. ואיזה מזל שהיה לנו…
בקש-לש גם הראות הייתה טובה, ונפלנו היישר על אורגיה מטורפת של מחבטנים. התוודענו לתופעה מרתקת ולא כ"כ מוסברת של סוג אחד של מחבטן, Whiptail stingray, ש"רוכב" על מין מחבטן אחר הגדול ממנו, ה-Marble Ray, כנראה בשביל ליהנות משאריות המזון שלו, אבל הנושא טרם נחקר. שוב להקות הצהובים היו אינסופיות, אבל המחבטנים… עוד ועוד מהם, כל הצלילה. כך בדיוק צריך לסיים ספארי צלילות במקום מיוחד כל כך. כשעגנו שוב ליד האי סנט אנה ומול הנמל של מאהה, היה לנו המון טעם של עוד מסיישל. בערב התוודענו לתקשורת הבלתי אמצעית הייחודית של מיכל ורני, ששלחו אותנו לישון עם תהייה האם מדובר ב"טריק", טלפתיה, או בכלל סוג של כישוף שחור…
למחרת ירדנו מהספינה ונפרדנו בחיבוקים מהצוות המיוחד שהתחבב עלינו כל כך. עד טיסת אחר הצהריים שלנו חזרה ארצה, יצאנו לסיור רכוב באי הראשי. התחלנו בשוק של ויקטוריה, שהוא לא שוק תיירותי בכלל אלא שוק מקומי חי ונושם. בשוק הייתה לנו הזדמנות לראות את המוצרים המקומיים, הפירות והירקות, חפצי אומנות, תבלינים ושלל הדייג. אבל בעיקר הייתה לנו הזדמנות של פז לראות את האנשים. האוכלוסייה בסיישל היא קריאולית, מעורבת. הגנים האפריקנים שולטים – מרבית האוכלוסייה מוצאה בעבדים מקומיים, ושחורים שנלכדו למטרת עבדות אבל שוחררו על ידי הבריטים. יחד איתם מעורבבים גנים מהודו, ממערב, מהמזרח ומאירופה, כל אחד במידות שונות, היוצרות מיזוג מקסים, ושילוב מפתיע. מה שלא הצלחנו למצוא בשוק, לדאבוני, זה את פרי עץ הלחם, שמי שטועם ממנו – כך לפי אמונה טפלה המקומית – יזכה לשוב לסיישל במהלך חייו. לאחר הביקור בשוק יצאנו לתור את נופי וחופי האי מאהה. טיפסנו אל פסגות ההרים וצפינו בנוף, טיילנו אל מפל מים צוננים והאמיצים שבינינו גם קפצו לשחייה מרעננת. ביקרנו בחוף ועוד חוף ועוד חוף שנראים כמו סדרה של גלויות וקינחנו בפיצה סיישלית של הביוקר, שלשמחתנו גם היתה לא רעה בכלל.
לבסוף בסופרמרקט מקומי מצאנו את האוצר הנכסף: אריזה של צ'יפס מעץ הלחם! מיד הצ'יפס חולק לכולם ונגסנו בהנאה, וכאן שיתפתי באמונה טפלה אחרת שהתוודעתי אליה עוד בטרם הגעתי לאיים, שלפיה מי שיטעם את הצ'יפס של עץ הלחם, לא יוכל לחזור ליהנות מצ'יפס רגיל, שלא משתווה אליו בטעמו. אבל, איש איש וטעמו, ומצדי שנמשיך לאכול צ'יפס מתפוחי אדמה, העיקר שעוד שוב נשוב לאיי גן העדן של סיישל!

2 תגובות

1. 
   עירית פורת
   מאי 23, 2016

   אמיר
   כרגיל מפיך נשמע מרתק
   מתי הטיול הבא
   עירית

   הגיבו
   • 
     אמיר גור
     מאי 23, 2016

     תודה עירית!
     מתכננים עוד אחד אחרי חגי תשרי ולפני חנוכה, אעדכן בקרוב
     אמיר

     הגיבו