לילה במכמורתן
הלילה השטתי ספינת דיג מכמורת (=מכמורתן). 
לא, אני לא מתכוון לעשות מזה קריירה. אני גם לא בעד דיג בשיטה כזו או אחרת, למרות שאני בהחלט סלחן יותר כלפי מי שעושה זאת במסגרת החוק, ועושה זאת למחייתו ופרנסת משפחתו, ולא לשם הנאתו האישית והוכחת גבריותו.
יצאתי להפלגה של 24 שעות עם ספינת מכמורת, כמשיט, כשמבחינתי המטרה העיקרית היא החוויה הלימודית.
למי שלא בקיא – "מכמורת" זו רשת גרירה ענקית, אשר ספינת דיג גוררת אחריה על-פני קרקעית הים, החל מעומק רדוד (למשל 20-30 מ') ועד עומק של מאות מטרים.
איציק, חבר צולל וצלם, הצביע בפניי על העובדה שזה הדיג הכי "חסר אבחנה" שיש, הגורף כל מה שנמצא בקרקעית ללא יוצא מן הכלל, בין אם זה שימושי ואכיל ובין אם לא. לדבריו – ידוע שזה הדייג הכי מזיק לסביבה שיש, ואסור בכל מדינות הים התיכון למעט ישראל.
מבחינה סביבתית ברור שהוא מהמזיקים ביותר, אבל מבחינה מוסרית לפחות, אני מתנגד הרבה יותר לדייגים החובבים. קחו למשל עו"ד מצליח, חובב צלילה, שבמקום לתת ביטוי לכישרונו ולצלם, או להיות איש משפחה ולקחת את ילדיו לחופשת צלילה באילת, או להיות הרפתקן ולצלול עם חבריו באוניות טבועות בעומק רב – יוצא כל שבת בבוקר להרוג דגים, ומצטלם עם השלל שלו בגאווה רבה, כאילו הוא צד חיית טרף שאיימה על השבט שלו. ולא סתם זה זורק אותי לחברות קדומות ומנהגים קמאיים של ציד והגנה על השבט. אני טוען שהצורך (הגברי, יש להודות, למעט שרה פיילין כמובן) לצוד ולהרוג הוא ביטוי פרימיטיבי ליצר קמאי, דחף קדום, הקיים אצל כולנו אבל מרוסן אצל הרוב בזכות חינוך, תרבות ומוסר. אולם, יש גברים שחינוך, תרבות ומוסר אינם מנת חלקם, שלא השכילו להבין את "מותר האדם מן הבהמה" ולא הבינו שיש הרבה סיבות לקחת חיים של בעל-חיים אחר (ואף אחת מהן לא ממש טובה, עליי להודות, אבל חלקן פחות גרועות מאחרות), אבל הסיבה הכי לא הגיונית היא "בשביל הכיף". גם אם הוא אוכל את זה אחר-כך, ואפילו אם הוא טוען שזה לא בשביל ההנאה, אלא כי הוא אוהב לאכול את זה אחר-כך.
אצל גברים מתקדמים יותר, אותו צורך קמאי ממש, בא על סיפוקו על-ידי רדיפת מטרות אחרות, כמו פריים מנצח בצילום, כיבוש פסגת הר או מרדף אחרי כדור והבקעתו ברשת (כן, בהחלט, טענתי הרגע שהבקעת כדור ברשת היא עיסוק מכובד לגברים מתקדמים, מהבחינה המוסרית).
אבל כל זה לא קשור למכמורתן והלילה שביליתי איתו. כאן אף אחד לא נהנה, אפילו להיפך. ב-24 שעות שהפלגנו גרפנו את הרשת בעומקים שבין 22 ל-26 פאדום (40-50 מטר בערך), אספנו את הרשתות בערך 5 או 6 פעמים, בכל פעם נשפכה על הסיפון גבעה קטנה של דגים וחסרי חוליות, בעיקר סרטנים, ושני תאילנדים חרוצים מיינו אותם לארגזים ושמו בקירור, או השליכו לים את מה ש"לא צריך".
אותו חבר שסיפרתי עליו מקודם, צלל לפני מספר ימים באחד מחופי הים התיכון, וחזר נפעם מכמות הסרטנים מהמין שייט כחול, שכנראה עסוקים לאחרונה בפעילות מינית מוגברת והתקבצות לחופינו. לא משנה כמה צלילות הוא יבצע שם שוב, הוא בחיים לא יראה את כמות השייטים הכחולים שאני ראיתי בגבעה אחת שנאספה על ירכתיי המכמורתן, אשר מוינו ל- 30-40 ארגזים אולי, והונחו בקירור. בין שאר הארגזים היו גם חסילונים הממויינים לפי גודל, קלמרי וכמובן 
7-8 מינים שונים של דגים. הכי התרשמתי משלושה גיטרנים (מין של כריש חול) שהוצאנו, אחד מהם באורך של כמעט שני מטרים. למרות שיצא לי לצלול די הרבה בים התיכון, גם בעומקים של 30-40 מטר, מעולם לא פגשתי אפילו בגיטרן אחד. מצד שני, גם לא ראיתי מעולם 30 ארגזים של שייטים כחולים.
לפנות בוקר חזרנו לנמל יפו, דבר ראשון כדי לפרוק ארגזים שיועברו לסוחרים. הנהג שבא לקבל מאיתנו את הסחורה ראה את כמות הסרטנים וכמעט קיבל חום: "למה כל הסרטנים? שאזרוק אותם לפח? אל תביאו סרטנים יותר, אין לי מה לעשות עם כל-כך הרבה!". מעניין שלאיציק דווקא היה מה לעשות איתם, מתחת למים ועם המצלמה. אבל המכמורת לא מבחינה בין דג לסרטן, בין שרימפ לדיונון, והתאילנדי זורק חזרה לים רק סרטנים קטנטנים, והשייט הכחול עובר לקירור.
כפי שאמרתי, אני יותר "סלחן" כלפי דייגים מקצועיים מאשר חובבים, ולמעשה אין לי שום דבר נגדם, אבל כמות בעלי-החיים שמתו על הסיפון הזה הלילה, והאחוז הגבוה מתוכם שמתו לחינם, הדהימו אותי.
והנה קצת תמונות שיכולתי גם לצלם בשוק, אבל האמת היא שצילמתי אותן בירכתיים של המכמורתן שהרגע העלה רשת.
5 תגובות
-
ספטמבר 25, 2011
זה די מזעזע.
בשנתיים האחרונות יצא לי לראות ולשמוע כ"כ הרבה דברים מזעזעים, שכבר קשה להפתיע אותי.
באמת, אנחנו חיים בסרט אימה עצום-מימדים ובלתי נגמר, ואנחנו בתפקיד הרוצח. -
אוקטובר 03, 2011
אחד הנושאים היותר טעונים בתחום הדיג לדעתי.
כבת לאבא שהיה דיג (בסירה קטנה ובשיטות דיג אחרות ועשה זאת לפרנסה) התעניינתי רבות בנושא.
אתה כותב את הדברים בנימה מאוד מאופקת. אחרי הכל הדבר הפשוט ביותר לעשות הוא להגדיל את חורי הרשתות שנגררות, אם נתעלם בגסות מהעובדה שהן מחרבות את קרקעית השטח התת ימי ומעלות חול שפוגע גם באיזורים אחרים שלא נגררה מעליהם הרשת.
הגדלת החורים ברשת תאפשר לפחות לדגיגים הקטנים להתחמק מה שאולי יעזור בשימור הדגה באיזור. משהו שאני חושבת שלא קיימת לגביו חקיקה.
נושא מאוד כאוב בעיני שעולה בכל פעם שאני שומעת סיפורים מהעבר של חופי הים התיכון מהצוללים הותיקים יותר במשפחה. -
אוקטובר 05, 2011
היי ליגל. אכן כתבתי בנימה מאופקת, הייתי אורח אצל המכמורתן, הצטרפתי אליו מיוזמתי כי רציתי לראות מקרוב ולהכיר. אין לי זכות לבקר אותו, אם כבר את רשויות החוק ומה שהן מתירות. אני לא בטוח שהגדלת חורים זה פתרון להכל, ולא תמיד אפשרי, אבל אני לא מומחה לדיג וגם לא לשמירה על מצב הדגה.
-
אוקטובר 06, 2011
מסכימה איתך, רק מאוד מקווה שמתישהו רשויות החוק יזכרו לפקח על הנושא ואולי ימצאו פיתרון טוב שגם יאפשר לבעלי הספינות להמשיך ולהתפרנס.
-
אוקטובר 18, 2011
שלום אמיר
האיגוד הבינלאומי לשימור הטבע – IUCN, שהוא האורים ותומים של מדידת 'סכנת הכחדה' בקרב מינים – פרסם ב-2011 סקר על מצב הדגה בים התיכון.
http://data.iucn.org/dbtw-wpd/edocs/RL-262-001.pdf
הממצאים העיקריים הם:
מתוך 519 המינים שנסקרו 43 נכנסו לקטגוריה של ב'סכנת הכחדה' בדרגה כזו או אחרת. 22 מינים זוהו כ'על סף לסכנת הכחדה'.הממצאים הרלוונטיים לבלוג שלך לדעתי, הם הממצאים הבאים:
אחוז ניכר מהמינים שנמצאים בסכנת הכחדה או קורבים לסכנת הכחדה הם כרישים ובטאים. מתוכם אחוז ניכר בסכנת הכחדה קריטית.
הדוח מזהה שהסיבה הראשונית לכך היא:
שמחצית ממיני הדגה – כולל כרישים ובטאים (מה שזיהית כגיטרן) – הנמצאים בים התיכון מאויימים על ידי דיג מסחרי מכוון או כתוצאה מכך שהם נתפסים כבדרך אגב (By catch). המאמר שלך אכן מספר את הסיפור ממקור ראשון, גם אם מאופק.גורם שני במעלה לאיום בסכנת הכחדה הוא:
זיהום, אובדן סביבת מחייה, והתערבות/הפרעה של האדם במערכות אקולוגיות וסביבות מחייה – לדוגמה אובדן והפרעה של סביבות רבייה טבעיות למשל בנקודות מפגש של נחלים וים.אני מקווה שהבנתי מה שכתבת. אם כן, אז קשה לי להסכים איתך שיש עדיפות מוסרית למכמורת על פני דיג ספורטיבי, רק כיוון שזו פרנסה או שהם מספקים מזון לקהילה.
על הנזק הקולוסלי שגורם דיג במכמורת נכתבו אינספור מאמרים והתבצעו אינספור מחקרים. בארצות רבות זהו סוג דיג מבוקר ביותר ואסור לחלוטין במקומות מסוימים – אכן ציינת את זה במאמר שלך.אני כן מסכימה איתך שציד לשם ציד הוא פסול (בין אם הוא נעשה על ידי גבר או אישה). אבל אני חושבת שלדייגי מכמורת ודייגים שעוסקים בדיג מסחרי בכלל, יש אחריות מוסרית דומה לעסוק רק בדייג בר קיימא ולהבין את התוצאות האפשריות של האופן שבו הם דגים. מצב הדגה והאוקיינוסים נכון להיום אינו מאפשר התנהלות אחרת. במובן זה ההתנהלות שלהם פסולה ולא מוסרית ואני מקווה שבעתיד הקרוב בישראל היא גם תוגדר כעבריינית.
מעבר לעובדה שהם כורתים את הענף שהם יושבים עליו, יש להם גם אחריות כלפי כולנו במובן זה שהדגה, הסביבה הימית, היא לא רק משאב אלא ערך בפני עצמו שכולנו נהנים ממנו באופן שניתן למדוד בכסף, אבל גם באופן שאינו ניתן למדידה. למדינה יש אחריות לחוקק חוקים רלוונטיים ולאכוף אותם. למיטב ידיעתי מדינת ישראל אינה אוכפת את החוקים שקיימים ואינה מחוקקת חוקים נוספים.
אולי האחריות שלנו, ככאלה שאכפת להם מהנושא הזה היא למצוא דרכים בונות ויעילות להכריח את המדינה למלא את החובה שלה לאכוף את החוקים ולחוקק חוקים נוספים. אנחנו גם צריכים למצוא דרכים להעלות את המודעות בקרב האזרחים והדייגים כאחד.
לסיום רק להוסיף שהממצאים המדעיים מראים, שמצבנו האקולוגי נכון להיום, אינו מאפשר אפילו לחברות בני אדם שעוסקות בציד מסורתי כמו האינואטים, או חלק מתושבי האיים באוקיינוס השקט, להצדיק צייד ודייג לא מבוקר ולא מושכל.
אדמית
