למה, בעצם, אסור לגעת?

בים, בצלילה, בטבע בכלל – תמיד אומרים לנו שאסור לגעת, לקחת או להשאיר. רק לצפות. אנחנו מחנכים על זה את צוללי העתיד, מנסים לשנות את ההרגלים של צוללי ההווה, ומכים על החטאים של צוללי העבר (ואני עדיין חייב פוסט ארוך על ז'אק קוסטו וחבר מרעיו, בהקשר זה).
יש הרבה סיבות לא לגעת, חלקן מוצדקות וחלק פחות, אבל אני אוהב ודוגל רק בסיבה אחת: פשוט כי אין סיבה.
יש כאלו שיסבירו שנגיעה באלמוגים ובדגים מסירה מהן שכבה רירית שמגנה עליהם ממחלות וטפילים, יש כאלו שיזהירו מפני שפע של בעלי-חיים ימיים שפגיעתם רעה, ובעצם צריך להישמר מהם ואחרים יגידו שזה נותן דוגמה אישית גרועה לאחרים, פחות טובים מאיתנו.
אני לא אוהב אף אחת מאלו, כי הן רק חלקים מהאמת. נכון שיש לבעלי-חיים רבים שכבה רירית שמגנה עליהם, אבל אם נודה על האמת – נגיעה בתוכינון לא תחסל את מנגנוני ההגנה האחרונים שלו מפני טפילי המוות שאורבים מעבר לכף היד הנוגעת. והאינטואיציה הבסיסית של כל צולל תרגיע אותו ותגיד לו שהליטוף העדין שלו לא שולח את התוכינון (או האלמוג) אל מותו בטרם עת. ההסבר של בעלי-החיים המסוכנים גרוע אף יותר: אנחנו, הישראלים, יודעים לדאוג לעצמנו. אם זה בעצם להגנתי שלי – אז יהיה בסדר. אני אגע בעדינות, רק מכאן ומכאן, בהתחלה עם השנורקל ואח"כ בגב כף היד ורק בסוף אאחוז בו, ויהיה בסדר. אל תדאג אחשלי, בטיחות עליי.
לכן, כשאני מסביר למישהו למה לא לגעת, אני מסביר שפשוט אי-אפשר להמשיך להתייחס אל הטבע כאילו הוא צעצוע שלנו. מאז ימי ז'אק קוסטו העליזים עברו כמה דברים על הכדור שלנו, וכבר צריך להפנים: או שניתן לטבע כבוד, או שניתן לו להיעלם. אין הסבר מפורט יותר ומי שלא יבין, כנראה שייגע, ישליך, ייקח ויצלם כדי להעלות לפייסבוק.
ולמרות כל זאת, יש מקרים חריגים. יש מקרים שבהם צריך לא לגעת כדי להיזהר.
הסרטון הזה ממחיש היטב מדוע לא כדאי לגעת, כדי להיזהר.
התמונות קצת לא נעימות, לעדינים מאוד, אבל הלקח בצדן…