בקנדה התנהג כקנדי

מתוך "מתחת למים", "בזמן שצללתי", עמוד 45

בקיץ 2003 צללתי בקנדה עם בן זוג בשם דייב ב-wreck עתום בעומק 40 מטר (קייפ ברטון). לפתע הבחנו בדמות צולל מגיחה מבטן האונייה, מתקרבת לעברנו, ומורה באגודל כלפי מעלה, הסימון המקובל בצלילה לעלייה מעלה. כיוון שהצולל לא נראה במצוקה, ואנחנו היינו עוד בתחילתה של הצלילה, טלטלתי את כף ידי בתנועת השאלה הגלובלית "למה מה קרה?", המוכרת גם לשאינם צוללים, לפחות במחוזותנו. תנועת הסימון שלו לעלייה, שהפכה נמרצת יותר, בתוספת העובדה שהצולל יצא לבדו מבטן האונייה הטרופה, הביאה אותי למסקנה שהוא בבעיה רצינית. דייב ניגש אל הצולל וסימן לו את הסימון המקובל ל"היכן בן זוגך?" (הצמדת האצבעות המורות זו לזו). הלה הגיב בתנועה זהה והצביע לכיוון צלילתה של האונייה.

דייב, שהיה בעברו מדריך צלילה של צוללי הצי הקנדי, סימן לי שהוא ניגש לאתר את בן הזוג האובד והורה לי לעלות עם הצולל, שלא הפסיק לסמן מעלה באגודלו, תוך שהוא מוודא כל העת שאני נשאר צמוד אליו. כשהגענו לחניית הבטיחות, הוא נראה די רגוע, ולכן סימנתי את הסימון המקובל לחניית הבטיחות. הצולל סחרר את האצבע המורה שלו סביב ראשו, משמע "יש לי סחרחורת". ויתרתי על המשך החנייה ועליתי איתו היישר אל הסירה. בעוד אני מתנפל על ערכת החמצן עבור הצולל שבמצוקה, הופתעתי כששאל אם הכל בסדר איתי, ומדוע עלינו.

בירור קצר חשף את שרשרת הטעויות שגרמה לי להפסיד צלילה מצוינת ולדייב לחדור לבדו ל-wreck בעומק רב:
ג'ון, מדריך צלילה מקומי, המתורגל לצלול בגפו, עסק במיפוי המדורים הפנימיים של כלי השיט, כאשיר הבחין בשני צוללים. באדיבות, תוך שימוש בשפת הסימנים שהוא מכיר, השונה משלנו, הניף את אגודלו כלפי מעלה בשאלה "הכל בסדר?". את טלטול כפות ידי הוא פירש, ואני מודה שבצדק, כ"משהו לא בסדר", והסיק שאני לוקה בשיכרון מעמקים. כשדייב שאל את ג'ון על בן הזוג שלו, ג'ון חשב שהוא מבקש ממנו להיות בן זוגי כדי שדייב עצמו יוכל להמשיך בצלילה, ולכן השיב לו באותו סימון והצביע על האונייה, לאמור: "אני אעלה איתו, אתה יכול להמשיך לאונייה". בעת העלייה הוא וידא כל הזמן שיש בינינו קשר עין, ממש כפי שעשיתי אני, מתוך דאגה. בחניית הבטיחות חשב משום מה שאני מבקש לצלם אותו, וסחרר את אצבעו סביב ראשו, בסימון האוניברסלי שמשמעו "השתגעת?!", הזה בדיוק לסימון המקובל ל"יש לי סחרחורת".

אחרי שהתרגזנו, צחקנו ונרגענו, הגיח דייב עם דמעות בעיניים ואפס אטמוספירות במיכל והודיע לנו רשמית שאפסו הסיכויים לחלץ את בן זוגו של ג'ון בחיים. לשמע צחוקנו הגיב דייב כיאה לקצין צי קנדי קשוח, ואת ההפלגה חזרה עשינו אני וג'ון רחוקים ממנו ככל האפשר, שקטים וכנועים.