משרד ההגירה הלספסיאנית
משרד ההגירה הלספסיאנית
מגזין "אתנחתא", גיליון 9, יולי 2005 ואתר "הידען"
"נמו, תארוז את התיק, אנחנו עוזבים"
"אבל אבא, אני לא רוצה לעזוב. כל החברים שלי כאן בשונית האלמוגים"
"נהיה צפוף מדי בשונית האלמוגים בן, אנחנו הולכים לנסות את מזלנו בים התיכון"
זה נשמע כמו דיאלוג דמיוני מהסרט המצויר "מוצאים את נמו", ואכן במציאות דגי השושנון, גיבורי הסרט, טרם עזבו את השונית ולא נדדו לשום מקום. אבל תוכינונים, גרזינונים, חלילונים, מדוזות, אלמוגים, אצטלנים תולעים ימיות ועוד רבים וטובים מצאו את דרכם מים סוף לים התיכון, דרך תעלת סואץ כמובן. והזרוע עוד נטויה – מדי שנה בשנה מתגלים באגן המזרחי של הים התיכון, ממש לחופי מדינת ישראל, מינים רבים נוספים של דגים וחסרי חוליות ממוצא אינדו-פסיפי, כלומר שהגיעו מהאוקיינוס השקט וההודי במעלה ים סוף אל מפרץ סואץ שבקצהו, ודרך התעלה אל הים התיכון. הספירה כיום עומדת על 300 מיני בעלי חיים שהיגרו בדרך זו וברור שזה רק חלק מהרשימה.
השפעת האדם על סביבתו ניכרת בתחומים רבים. צמצום וקיטוע אזורי המחיה של בעלי חיים, זיהום שטחים, צייד לא מבוקר ודיג יתר, ייבוש מקוי מים, בירוא יערות – כל אלו הם רק חלק קטן מרשימת ההשפעות ההרסניות של האדם על הטבע. ובסביבה הימית – לצד זיהום ים ודיג יתר, נמצאת החדרת מינים זרים בראש הרשימה של ההשפעות השליליות. במקרים מסוימים החדרת המינים היתה אקטיבית ומכוונת, כדוגמת דגי נסיכת הנילוס שהובאו במכוון לאגני הנילוס כדי להוות בסיס לשלל הדיג ותוך זמן קצר חיסלו כל דג אחר באזורם. אולם במקרים אחרים החדרת המינים היא תוצר לואי של פעילות האדם, שמטבעו משנה את הטבע ומתאים אותו לצרכיו. כך גם במקרה של ההגירה ההמונית דרך תעלת סואץ.
עד לפני 5 מיליון שנה הים התיכון היה ים סגור. אוקינוס תטיס רחב הידיים, שהפריד בין 2 יבשות העל דאז, הלך והצטמצם עם נדידת היבשות והיווצרות אירופה, אסיה ואפריקה כפי שהן מוכרות כיום. בין אלו נוצר מקווה מים סגור, מעין ימה רחבת ידיים, שבעקבות תהליכי אידוי וייבוש הלכה והמליחה. לפני כ-5 מיליון שנה נפתח פתח במערבה של הימה, שידוע היום כמיצר גיברלטר, שצירף את הים התיכון למפת האוקינוסים העולמית. דרך הפתח שנפער בגיברלטר זורמים למערב הים התיכון מימי האוקינוס הקרירים, העשירים בחומרי הזנה המקיימים מגוון רחב של מיני דגים וחסרי חוליות. עם כניסת מי האוקינוס מערב הים התיכון איבד ממליחותו, הועשר בחומרים מזינים ובמינים אטלנטיים רבים שהיגרו מהאוקינוס. מבנהו הטופוגרפי של הים התיכון הוא כזה שלאגן המזרחי מגיע אך מעט מכל זה. מיצר מרסלה, המפריד בין סיציליה לתוניסיה, הוא רדוד וצר יחסית ולפיכך מהווה מעין מפתן המפריד בין האגן המערבי לבין האגן המזרחי של הים התיכון. זרמי המים החודרים מהאוקינוס נעים מזרחה לאורך חופי צפון אפריקה וצפונה לאורך המגף האיטלקי ואך מיעוט מהם חודר לאגן המזרחי. כך נותר האגן המזרחי בעל מליחות גבוהה יחסית (3.9-4% לעומת 3.5% באוקינוסים או 3.6-3.7% באגן המערבי), בעל טמפ' גבוהות (עד 30 מעלות בקיץ, לעומת 24 במערב הים התיכון) והוא ים עני ודל בחומרי הזנה המעשירים את המים. גם מבחינת מגוון המינים שבו הוא דל למדי. פחות מ-200 מיני דגים למשל, ידועים באגן הלבנט (החלק המזרחי של האגן המזרחי) לעומת כ-600 מינים באגן המערבי. בנוסף לכך מתקיימת תופעה הידועה בשם "ננסות מזרח ים תיכונית": דגים ממינים מסויימים שמקיימים אוכלוסיות הן באגן המזרחי והן במערבי, יגיעו לממדים מרשימים הרבה יותר במערב הים. הדקר החיפני למשל, שחרף שמו המקומי מתקיים בכל רחבי הים התיכון, מגיע אצלנו לאורך של 80 ס"מ בבגרותו, בעוד שלחופי צרפת וספרד פרטים ממין זה יכולים להגיע לאורך של כ-140 ס"מ.
אלו של מליחות, טמפרטורות והרכב המים, הם שאפשרו הגירה מוצלחת של בעלי חיים מים סוף למזרח הים התיכון. גם ים סוף הוא ים עני. בחלקו הצפוני במיוחד אין כלל זרימה של מים מתוקים לתוכו. הוא ים כחול וצלול – מה שמעיד על ים דל. רק באזורי שונית האלמוגים מתקיים עושר, בעיקר הודות לתהליך הייצור הראשוני, הפוטוסינתזה, המתרחש באלמוג. בגלל המיעוט בזרימת מים מתוקים לתוכו ובשל האידוי המוגבר באקלים המדברי שאופף אותו, ים סוף הוא גם אחד הימים המלוחים בעולם, בעל מליחות של כ-4.1%. ובנוסף הוא כמובן גם בעל מים חמימים, כיאה לים טרופי באקלים מדברי. דג שיעבור ממפרץ סואץ שבצפון ים סוף למזרח הים התיכון "ירגיש כמו בבית", מבחינת תנאי הסביבה. זאת ועוד: עקב ניצול יתר של אוכלוסיות המינים במזרח הים התיכון והשפעות נוספות של האדם חברת בעלי החיים מדוללת ומינים מהגרים יכולים בקלות לתפוס גומחות אקולוגיות שבצפון ים סוף נתונות בתחרות כבדה עם מינים אחרים.
יחד עם כל זאת, ברור שהגירה מסיבית כזו לא היתה מתאפשרת ללא תיווך ישיר של האדם.
תעלת סואץ אינה הנסיון הראשון בהסטוריה האנושית לחבר בין הימים, ולפתוח דרכי מסחר נוחות ומהירות ביניהם. הנסיון המתועד הראשון נעשה על ידי המלך רעמסס השני במאה ה-14 לפנה"ס. התעלה שנבנתה אז קישרה בין צפון מפרץ סואץ לים התיכון דרך אחת מזרועות הנילוס. מעברים נוספים נפתחו והאחרון שבהם שרד עד המאה השמינית לספירה, אך אף אחד מהם לא החזיק מעמד זמן רב ולא נודעה להם השפעה מכרעת על חברת בעלי החיים בשני הימים.
בשנת 1869 נפתחה תעלת סואץ, פרי תכנונו של האדריכל הצרפתי פרדיננד מארי דה לספס. בניגוד לתעלות קודמות, תעלה זו שמרה על גובה פני הים ולא כללה שינויי מפלסים וסכרים ובכך אפשרה מעבר רציף ומהיר יחסית של בעלי חיים. אורך התעלה 163 ק"מ, עומקה רדוד למדי ובמהלכה היא עוברת דרך סדרת אגמים רדודים בעלי מליחויות שונות.
עד כה ידועים, כאמור, כ-300…
