תוצאות חיפוש עבור: מדוזות

משרד ההגירה הלספסיאנית

משרד ההגירה הלספסיאנית
מגזין "אתנחתא", גיליון 9, יולי 2005 ואתר "הידען"

"נמו, תארוז את התיק, אנחנו עוזבים"
"אבל אבא, אני לא רוצה לעזוב. כל החברים שלי כאן בשונית האלמוגים"
"נהיה צפוף מדי בשונית האלמוגים בן, אנחנו הולכים לנסות את מזלנו בים התיכון"
זה נשמע כמו דיאלוג דמיוני מהסרט המצויר "מוצאים את נמו", ואכן במציאות דגי השושנון, גיבורי הסרט, טרם עזבו את השונית ולא נדדו לשום מקום. אבל תוכינונים, גרזינונים, חלילונים, מדוזות, אלמוגים, אצטלנים תולעים ימיות ועוד רבים וטובים מצאו את דרכם מים סוף לים התיכון, דרך תעלת סואץ כמובן. והזרוע עוד נטויה – מדי שנה בשנה מתגלים באגן המזרחי של הים התיכון, ממש לחופי מדינת ישראל, מינים רבים נוספים של דגים וחסרי חוליות ממוצא אינדו-פסיפי, כלומר שהגיעו מהאוקיינוס השקט וההודי במעלה ים סוף אל מפרץ סואץ שבקצהו, ודרך התעלה אל הים התיכון. הספירה כיום עומדת על 300 מיני בעלי חיים שהיגרו בדרך זו וברור שזה רק חלק מהרשימה.
השפעת האדם על סביבתו ניכרת בתחומים רבים. צמצום וקיטוע אזורי המחיה של בעלי חיים, זיהום שטחים, צייד לא מבוקר ודיג יתר, ייבוש מקוי מים, בירוא יערות – כל אלו הם רק חלק קטן מרשימת ההשפעות ההרסניות של האדם על הטבע. ובסביבה הימית – לצד זיהום ים ודיג יתר, נמצאת החדרת מינים זרים בראש הרשימה של ההשפעות השליליות. במקרים מסוימים החדרת המינים היתה אקטיבית ומכוונת, כדוגמת דגי נסיכת הנילוס שהובאו במכוון לאגני הנילוס כדי להוות בסיס לשלל הדיג ותוך זמן קצר חיסלו כל דג אחר באזורם. אולם במקרים אחרים החדרת המינים היא תוצר לואי של פעילות האדם, שמטבעו משנה את הטבע ומתאים אותו לצרכיו. כך גם במקרה של ההגירה ההמונית דרך תעלת סואץ.
עד לפני 5 מיליון שנה הים התיכון היה ים סגור. אוקינוס תטיס רחב הידיים, שהפריד בין 2 יבשות העל דאז, הלך והצטמצם עם נדידת היבשות והיווצרות אירופה, אסיה ואפריקה כפי שהן מוכרות כיום. בין אלו נוצר מקווה מים סגור, מעין ימה רחבת ידיים, שבעקבות תהליכי אידוי וייבוש הלכה והמליחה. לפני כ-5 מיליון שנה נפתח פתח במערבה של הימה, שידוע היום כמיצר גיברלטר, שצירף את הים התיכון למפת האוקינוסים העולמית. דרך הפתח שנפער בגיברלטר זורמים למערב הים התיכון מימי האוקינוס הקרירים, העשירים בחומרי הזנה המקיימים מגוון רחב של מיני דגים וחסרי חוליות. עם כניסת מי האוקינוס מערב הים התיכון איבד ממליחותו, הועשר בחומרים מזינים ובמינים אטלנטיים רבים שהיגרו מהאוקינוס. מבנהו הטופוגרפי של הים התיכון הוא כזה שלאגן המזרחי מגיע אך מעט מכל זה. מיצר מרסלה, המפריד בין סיציליה לתוניסיה, הוא רדוד וצר יחסית ולפיכך מהווה מעין מפתן המפריד בין האגן המערבי לבין האגן המזרחי של הים התיכון. זרמי המים החודרים מהאוקינוס נעים מזרחה לאורך חופי צפון אפריקה וצפונה לאורך המגף האיטלקי ואך מיעוט מהם חודר לאגן המזרחי. כך נותר האגן המזרחי בעל מליחות גבוהה יחסית (3.9-4% לעומת 3.5% באוקינוסים או 3.6-3.7% באגן המערבי), בעל טמפ' גבוהות (עד 30 מעלות בקיץ, לעומת 24 במערב הים התיכון) והוא ים עני ודל בחומרי הזנה המעשירים את המים. גם מבחינת מגוון המינים שבו הוא דל למדי. פחות מ-200 מיני דגים למשל, ידועים באגן הלבנט (החלק המזרחי של האגן המזרחי) לעומת כ-600 מינים באגן המערבי. בנוסף לכך מתקיימת תופעה הידועה בשם "ננסות מזרח ים תיכונית": דגים ממינים מסויימים שמקיימים אוכלוסיות הן באגן המזרחי והן במערבי, יגיעו לממדים מרשימים הרבה יותר במערב הים. הדקר החיפני למשל, שחרף שמו המקומי מתקיים בכל רחבי הים התיכון, מגיע אצלנו לאורך של 80 ס"מ בבגרותו, בעוד שלחופי צרפת וספרד פרטים ממין זה יכולים להגיע לאורך של כ-140 ס"מ.
אלו של מליחות, טמפרטורות והרכב המים, הם שאפשרו הגירה מוצלחת של בעלי חיים מים סוף למזרח הים התיכון. גם ים סוף הוא ים עני. בחלקו הצפוני במיוחד אין כלל זרימה של מים מתוקים לתוכו. הוא ים כחול וצלול – מה שמעיד על ים דל. רק באזורי שונית האלמוגים מתקיים עושר, בעיקר הודות לתהליך הייצור הראשוני, הפוטוסינתזה, המתרחש באלמוג. בגלל המיעוט בזרימת מים מתוקים לתוכו ובשל האידוי המוגבר באקלים המדברי שאופף אותו, ים סוף הוא גם אחד הימים המלוחים בעולם, בעל מליחות של כ-4.1%. ובנוסף הוא כמובן גם בעל מים חמימים, כיאה לים טרופי באקלים מדברי. דג שיעבור ממפרץ סואץ שבצפון ים סוף למזרח הים התיכון "ירגיש כמו בבית", מבחינת תנאי הסביבה. זאת ועוד: עקב ניצול יתר של אוכלוסיות המינים במזרח הים התיכון והשפעות נוספות של האדם חברת בעלי החיים מדוללת ומינים מהגרים יכולים בקלות לתפוס גומחות אקולוגיות שבצפון ים סוף נתונות בתחרות כבדה עם מינים אחרים.

יחד עם כל זאת, ברור שהגירה מסיבית כזו לא היתה מתאפשרת ללא תיווך ישיר של האדם.
תעלת סואץ אינה הנסיון הראשון בהסטוריה האנושית לחבר בין הימים, ולפתוח דרכי מסחר נוחות ומהירות ביניהם. הנסיון המתועד הראשון נעשה על ידי המלך רעמסס השני במאה ה-14 לפנה"ס. התעלה שנבנתה אז קישרה בין צפון מפרץ סואץ לים התיכון דרך אחת מזרועות הנילוס. מעברים נוספים נפתחו והאחרון שבהם שרד עד המאה השמינית לספירה, אך אף אחד מהם לא החזיק מעמד זמן רב ולא נודעה להם השפעה מכרעת על חברת בעלי החיים בשני הימים.
בשנת 1869 נפתחה תעלת סואץ, פרי תכנונו של האדריכל הצרפתי פרדיננד מארי דה לספס. בניגוד לתעלות קודמות, תעלה זו שמרה על גובה פני הים ולא כללה שינויי מפלסים וסכרים ובכך אפשרה מעבר רציף ומהיר יחסית של בעלי חיים. אורך התעלה 163 ק"מ, עומקה רדוד למדי ובמהלכה היא עוברת דרך סדרת אגמים רדודים בעלי מליחויות שונות.
עד כה ידועים, כאמור, כ-300…

Read More

ספארי ראשון בדרום סיני

ספארי ראשון בדרום סיני
מגזין "צלילה", גיליון 34, ספטמבר 2004

אמצע יולי, הקיץ בעיצומו. הים התיכון שוקק מדוזות חורשות רעה, וממילא הוא הפכפך וגלי בתקופה הזו, והראות לקויה. אילת, לעומתו, הולכת ומתמלאת בזאטוטים רועשים שעם פרוץ החופש הגדול צובאים משולחי כל רסן על רחובות העיר וחופי המפרץ. זמן מושלם לברוח לספארי צלילות בסיני, במיוחד אחרי שחרשתי היטב את האתרים הביתיים אך טרם פניתי לפנינה הסמוכה לנו מדרום.

בהחלט – הגיע הזמן.

סיפון ה-wild cat כמרקחה, ונושא עליו קהל מעורב המחולק בגדול ל-3 קבוצות:
הקבוצה שאליה אני משתייך, מדריכי padi ו-ssi שעוברים השתלמות מעבר והסמכה כמדריכי ההתאחדות הישראלית לצלילה. מלבדנו קבוצת "טקים" (צוללים טכניים) ממועדון "בועות" התל אביבי, שבחרו לבחון את דרום סיני דוקא עם שני מיכלים על הגב ועוד אחד תלוי מתדלדל מקדימה, כי ככה הם אוהבים. וכמובן, קבוצה של צוללים תמימים, שבאו הנה מהסיבות הנכונות – פשוט כדי לצלול. בנוסף לכל אלו צוות המצרים החביבים ובראשם המדריך סוזוקי. על הכל מנצח אסף (אסי) כרסנטי, עו"ד שמנהל חיים כפולים בין המקרקעין (שמעל המים) לצלילה (בעולם שמתחת).
יום רביעי בלילה, נפגשים בגבול. ליד המסוף אנחנו פוגשים באקראי באילן ורד, מוציא ספארים ותיק, שחזר זה עתה מטיראן. בתנועות ידיים של מדריך צלילה אילן נותן לנו הנחיות ברורות לאזור בריפים של טיראן שבו שוהה כעת להקה של פטישנים, לדבריו. "לא 90 אחוז" אומר אילן בהתלהבות סוחפת, "100 אחוז שהם עדיין שם". יש למה לצפות מהספארי הראשון שלי, אני אומר לעצמי ומהדק אצבעותיי על ארגז המצלמה.
חמישי לפנות בוקר, אנחנו יוצאים משארם א-שייך לכיוון הג'קסון ריף, אחד מהריפים של מיצרי טיראן. כשאני טובל במים, מצפה כמובן לעדר של פטישנים דוהרים, אני משנן משפט שקראתי בילדותי בספר בשם "הים". "מעטים הם הדברים" נכתב בספר משנת 1961, "שמפחידים את הצולל יותר ממראהו המכוער של הפטישן המתקרב אליו… הצולל שאינו מיומן בשימוש בחנית עלול להצטרף לרשימה הארוכה של קורבנות הפטישן, אחד מטורפי האדם הידועים לשמצה מכל הכרישים". אני נזכר שבעצם אני לא כל כך מיומן בשימוש בחנית אבל מתנחם בעובדה שהפטישן כלל אינו מכוער לדעתי, אלא יפה. שלי, מדריכת צלילה שעושה הסמכת מעבר להדרכה בהתאחדות, כמוני, מובילה אותי לאורך הפאה הצפונית של הג'קסון כשמתחתנו ה"טקים" נעלמים בכחול העמוק. הצלילה לאורך הקיר המשתפל מטה מדהימה, ללא ספק, אבל כתום 45 דקות של צלילה הזודיאק (סירת הגומי) אוספת אותנו בדרך לספינת האם המפנקת. "לא ראיתם את הפטישן הע-נ-ק-י ?!?!" מקבל את פניי דרור, הנלהב והקולני מבין הצוללים הטכניים "עמד מולנו, 4 מטר אורך, פשוט שחה לעברנו עד למרחק של מטר וחצי". ללא שמץ של אכזבה, הדמיון שלי דוקא משולהב: פטישן בצלילה הראשונה מבשר טובות לגבי ההמשך, חשבתי לעצמי.
בין הצלילות אסף הכין עבורנו טירונות של לימוד מערכי הדרכה ותכנים, ובעוד אנו "מנקרים" מעל הספרים ה-wild cat עושה דרכה לאתר הבא, בראס אום סיד.

למחרת בבוקר, ב"ג'ק-פיש אלי", אני יורד עם קבוצת הצוללים התמימים, שמתגלים כלא כל כך תמימים. מסתבר שמחצית מהקבוצה עורכי דין, כנראה מאפיין של חלק גדול מהמצטרפים לספארים של כרסנטי. המערות שבסמטת הג'ק-פיש מרשימות מאד בעיניי, אבל דוקא להקת דגי הזכוכית ששוכנת בהם יצאה לטיול כנראה, והיא מפתיעה אותנו בסמוך לסלע אלמוגים מחוץ למערה. הצלילה מרתקת והריף עשיר, אבל הפתעות לא היו כאן. כך לפחות חשבתי עד שעליתי לסיפון. שם אני פוגש את מרק, הבעלים של מועדון "בועות" ומוביל קבוצת הטכניים. ברשימת המצאי שלהם מהצלילה הזו מככבות 3 מנטות ענקיות שריחפו מעליהם, במרחק מטרים בודדים, ונעלמו לים הפתוח. מנטות – עוד חלום רטוב שלי שייאלץ להידחות. העיקר שיש התרגשות אצל הטכניים. אנחנו ממשיכים ל-small passage ("המעבר הקטן") שבראס מוחמד. הצלילה מתחילה בלגונה עמוקה שסגורה בין השפיץ של ראס מוחמד לשונית אלמוגים גבוהה. ממנה יוצאים, ביחד עם זרם השפל, דרך תעלה צרה ורדודה אל הים הפתוח. הזרם בה חזק ביותר וכל מה שצריך לעשות זה לרחף במים – הזרם כבר ייקח אותנו היישר לספינה העוגנת. וכמו כל זרם, הוא גם מביא עמו שפע של חומרי הזנה שמקיימים את אחת משוניות האלמוגים העשירות והיפות שיצא לי לחזות בהן. אבל באמצע התעלה – איום מקומי: נקבת ניצרן טיטאני עצבנית שנמצאת בעונת הרבייה וכפי הנראה שומרת על ביצים שהטילה מזהירה אותנו לבל נעבור בקרבתה. תירוצים מצדנו על כיוון הזרם ומיקום הספינה נדחים מכל וכל, וגם הצהרות על כוונות טהורות נופלות על אוזניים חשדניות. הניצרנית מתקיפה. עם אורך של כמעט מטר ושיניים של שני ס"מ, כל אחד מאיתנו מתגונן עם מה שיש. אני מנסה להשיג עדויות מרשיעות כנגד התוקפנית באמצעות המצלמה, ומגן על עצמי בעזרתה בעת ובעונה אחת. אין מה לדבר, יצאנו בשן ובעין ונמלטנו בחסות הזרם כשהעצבנית מזנבת באחרונים. "ושלא תחזרו" היא טסה ביעף אחרון, ולאחר מכן חוזרת דרך ארוכה אל הדור הבא של העצבנים.
בלילה בין יום שישי לשבת, על הסיפון העליון מתחת לכיפת השמיים, שלי מבטיחה לי כרישים למחרת היום, בצלילה הצפויה בשארק ריף (shark reef) וה"יולנדה" שטבועה לידו. כמה דקות לאחר מכן אני עוצם את עיניי ומוצא עצמי עובר שוב במערה של ה"ג'ק-פיש אלי", אלא שהפעם דגי הזכוכית רושמים נוכחות, ואילו קבוצת הצוללים נפקדת. להקה של מנטות חולפת מעליי וניצרנית טיטאנית חגה להתקפה נוספת. סוזוקי, המדריך המצרי, מנער אותי מהמיטה.
יום שבת, במסגרת הטירונות שאסי מנהל קמנו לצלילה ראשונה ב-0530. הצלילה בטיסלגורם, אוניה ממלחמת העולם השנייה, שהופצצה מהאויר כשהיא נושאת על סיפונה כלי-רכב ונשקים רבים, שנשארו דוממים במחסנים ועל הסיפון. למרות השעה המוקדמת בה התייצבנו לצלילה הטיסלגורם כבר שוקקת בעלי חיים מהסוג שמעלה בועות ומרחיף חול. הצלילה במעברים החשוכים בראות פנטסטית מרשימה ביותר, ולאורך כל הדרך פוגשים אופנועים, כל רכב נוספים, חדר שכולו מלא במגפיים צבאיות, אזור עם תותחים ועוד.
הצלילה השניה בשארק ריף המיוחל. "שונית הכרישים" בתרגום חופשי. מלבד הריף היפה, שהוא כמעין עמוד אלמוגים אדיר היורד לעומק רב, כדאי גם להסתכל ולחפש בכחול, כלומר בצד שפונה אל הים הפתוח, כדי להבחין בכרישים המזדמנים למקום. כך מתדרך סוזוקי, בזמן שאני מפנה עבור הכרישים מקום בכרטיס הזיכרון של המצלמה.
ומתחת למים, הריף אכן משגע אבל הכחול מהפנט, ולהקות דגים גדולות ממלאות את החלל הריק הזה. אבל ככל שאני מאמץ את מבטי, הכחול נשאר כחול, הדגים דגים, וכרישים – אין. מהשארק ריף אנחנו ממשיכים לשאריות היולנדה, ספינה שנשאה מטען של אסלות ואמבטיות שמונחות במערום סוריאליסטי ליד ריף אלמוגים צבעוני. נחמד בשביל הקוריוז, אבל לא מוסיף חן לריף, לטעמי. אף פעם לא התרגשתי ממראה אסלה מג'וייפת ומטונפת וגם ביולנדה ריף זה לא עשה לי את זה. אבל מחבטן ענקי פיצה אותי וכשהוא ריחף במלוא הדרו ממני והלאה חשבתי שהנה יש לי קלף מול מרק וחבורת הטכניים העליזים. טעיתי.

"שישה כרישים שמתקרבים למעגל של אלפי ברקודות, על רקע השמש, כדי לחטוף דגי טונה מתוך להקה שחולפת מעל!!!" צועקים הטכניים, תוך שהם מתארים פחות או יותר צילום מנצח מפסטיבל בינלאומי לצילום טבע. החלטתי להחריש את המחבטן שלי, אבל התחלתי לתהות איזה גז בדיוק הם דוחסים שם לתוך המיכל הכפול והאם הם באמת רואים את מה שהם חושבים שהם רואים…
לקראת סוף היום השלישי בספארי, אנחנו (קבוצת המדריכים השקדנים) כבר כמעט מתיאשים מהטירונות של אסי, וחרש מתעורר לו מרד בזעיר-אנפין. בסוף, כצפוי, ידו על העליונה ואנחנו יושבים איש איש על מבחן הידע המסכם של קורס מדריכי ההתאחדות הישראלית לצלילה. וכדי שלא תישארו במתח: כולם סיימו בהצלחה.
יום אחרון בראס מוחמד. צלילה ראשונה בדנרייבן, אוניית מסע בריטית שעלתה על הריף ב-1876, ושוכבת שבורה לידו מאז. פחות גדולה ומורכבת מהטיסלגורם, אבל לאו דוקא פחות יפה ממנה. אנחנו עוברים בבטן האונייה לכל אורכה, ומסיימים מול המדחף האדיר של כלי-השיט.
לצלילה הבאה והאחרונה שלנו בספארי זה, כולם מצביעים פה אחד לחזור שוב לשארק ריף, כדי לראות כרישים. שוב בכחול, שוב בין להקות דגים אדירות ועשירות. וכן, גם כמה כרישים סוף סוף. אמנם רחוקים יחסית ומפנים לי את הזנב בלבד, אבל מספיק בשביל לתת טעם טוב וציפייה לפעם הבאה.
ה-wild cat…

Read More