אודיסיאה ביוון

הפלגה באיים הסרוניים

ה"אודיסיאה" של הומרוס מתפרשת על פני 24 כרכים ומתארת מסע ימי ויבשתי בן עשר שנים. שלנו, הצנועה, מתארת מסע רגוע של שבעה מפליגים משך שבוע אחד. אבל כמו אודיסאוס, גם אנחנו הצלחנו לחמוק פעם אחר פעם מזעמו של פוסידון, ולהגיע בתום המסע אל חוף מבטחים.

אבא שלי ואני נוהגים מדי שנה או שנתיים להגיע לחלק זה של הים התיכון – בין טורקיה ליוון – להפלגה של שבוע ביאכטה שכורה. השנה זה היה ביוון, באזור האיים הסרוניים (Saronic islands) וחצי האי פלופונס (Peloponnisos). למרות שהאזור קרוב לאתונה ולבסיסי יאכטות מרכזיים, היאכטה שלנו חיכתה לנו במעגן קטן בעיירה אפידאברוס (Epidavros), מרחק שעה וחצי נסיעה מנמל התעופה הראשי באתונה. אפידאברוס נמצאת בחצי האי, והנסיעה חולפת על פני תעלת קורינתוס. התעלה חוצה את מצר היבשה של קורינתוס, ומחברת את המפרץ הסרוני עם מפרץ קורינתוס. היא נכרתה בין 1881 לבין 1893, אף על פי שתכניות לבנייתה נהגו כבר במאה השישית לפני הספירה, וניסיון ראשון ליישמן נעשה במאה הראשונה לספירה.
אורכה של התעלה הוא 6.3 קילומטר. רוחבה הוא 21 מטר בקרקעיתה, ו-25 מטר בגובה פני הים. עומקה: 8 מטר. גובה דפנות התעלה מגיע עד 80 מטר מעל פני הים.
היא מקצרת את המרחק מהים האדריאטי לפיראוס ב-320 קילומטר.

אפידאברוס התגלתה כעיירה ציורית וחביבה – הסכמנו ביננו שהיא אולי בסיס המוצא הנחמד ביותר שממנו יצאנו בהפלגותינו עד כה. כנקודת מוצא להפלגה בת שבוע היא עדיפה על אתונה, בגלל המיקום שלה במרחק מספר שעות הפלגה מהעיר פורוס או מהאי אאגינה (Nisos Aigina). במרחק 20 דקות נסיעה מהעיירה נמצאת העיר העתיקה של אפידאברוס, שם נמצא האמפיתיאטרון הכי שלם ביוון. התיאטרון מפורסם בשל האקוסטיקה שלו, המאפשרת ל-15,000 הצופים לשמוע מילים גם כאשר הן לא מוגברות באמצעי מלאכותי, וללא קשר למקום ישיבתם. מטבע שנופל במרכז הבמה, נשמע היטב בכל חלקי האמפי.

אבל לנו אצה הדרך לצאת אל הים, ולא היה זמן לחכות לצליל המטבע המהדהד באפידאברוס.

בבוקר ההפלגה קראנו את התחזית, וחשכו עינינו: הים צפוי לעלות במהלך היום, ולהגיע לים 7-8 על פי טבלת בופור, לקראת שעות אחר הצהריים. החלטנו לצאת לים בכל זאת, ולהספיק להיכנס למפרץ הסגור והמוגן שסביב העיר פורוס (Poros), עוד בטרם תתפוס אותנו הסערה.
ומחוץ לאפידאברוס, כשעה לאחר שיצאנו לדרך, הרמנו מפרשים וגמענו את המרחק בתוספת המנוע המטרטר, בים 4-5 – אמנם לא הכי נוח למי שלא רגיל, אבל לא סיבה לפאניקה. בעצם, היה מי שעבורו ההטייה שהספינה מקבלת דווקא כן היתה סיבה לפאניקה, והיה גם מי שחש בבטנו כשהגלים הגיעו קצת מהצד, אבל עברנו את זה בשלום, ואל פורוס הגענו בשעות הצהריים. פורוס עיירה יוונית טיפוסית – בתים לבנים על צלע גבעה שמתנשאת מעל המפרץ שמתחת, ומגדל כנסייה בראש הגבעה. אבי ואני כבר ביקרנו בה בהפלגה הקודמת, וכעת החלטנו לא להתעכב בה, אלא להמשיך דרומה כל זמן שהים מאפשר, ואולי להספיק להגיע להידרה (Nisos Idhra), האי המאורך.
יצאנו מהמפרץ המוגן של פורוס לא בלי חשש, שמא יעלה הים ויתפוס אותנו בחצי הדרך בין פורוס להידרה, אבל המרחקים קצרים ועם המנוע המטרטר שמרנו על מהירות ממוצעת של קרוב לשבעה קשרים, כך שזה היה סיכון מחושב. שטף של יאכטות שליוו אותנו מלפנים ומאחור איששו את החלטתינו וחיזקו את לבנו.
הכניסה למפרץ הידרה היא בתעלה צרה בין שני איים זעירים ולמרות שהעומק רב אני הקפדנו לעבור בדיוק ביניהם, ליתר בטחון.

השעתיים האחרונות, בדרך לנמל בהידרה, היו מעט סוערות – רוח חזקה עם פרצים של 25-30 קשרים, אבל זה עדיין לא קיבל ממש ביטוי בגובה הים, וכך חמקנו מזעמו של פוסידון וגלשנו לתוך המעגן הצפוף תמיד של הידרה.

לאי הידרה צורה מאורכת וצרה והוא יוצר מיצר סגור ומאורך בינו לבין חצי האי פלופונס. בשל הגישה הקלה והנוחה לאתונה, בירת יוון, מהווה האי יעד חופשה פופולרי לתושבי אתונה ולתיירים זרים. השחקנית סופיה לורן והזמר ליאונרד כהן הם חלק מגל המפורסמים ש"גילו" את האי בשנות הששים והשבעים ועברו לגור בו לתקופה מסויימת. באי אסורה תנועת רכב ממונע, למעט מספר קטן של משאיות קטנות לצרכי תחזוקה, והתחבורה בו מבוססת על פרדות וחמורים.
יצאנו לסיור ערב מעל חומות העיר, שם פזורים התותחים המופנים אל הים, ופסלים של ימאי עבר חשובים שאת שמם לא הכרנו. בימי השלטון העות'מאני הפך האי למעוז של חיים עצמאיים שהתנגד לשלטון הזר, וצי הספינות שלו לקח חלק משמעותי במרד היווני נגד הטורקים במלחמת העצמאות של יוון  (1821-1832).  אחר הסיור על חומות העיר יצאנו לחפש, בין הסמטאות הצפופות, מסעדה הולמת לחתום בה את יום ההפלגה הראשון, באודיסיאה היוונית שלנו.

הגלים נכנסים פנימה לתוך המעגן של הידרה, ואת הלילה העברנו בטלטול נעים שמזכיר לנו שבחוץ פוסידון משתולל.
למחרת בבוקר לא יצאנו מוקדם. חיפשנו למלא מים, ואולי לתדלק, ובעיקר – רצינו לקבל תחזית עדכנית טרם שנצא לים. התחזית, לדאבוננו – ים 6-7, אבל אנחנו מציצים החוצה ורואים ים שקט ונעים, הרבה יותר ממה שזכרנו מליל אמש, כשעמדנו על החומות של הידרה.
כך יצאנו לים בבוקרו של היום השני, והחלקנו עם היאכטה מזרחה במפרץ הידרה ולכיוון מפרץ ארגוליקוס (Argolikos Kolpos), לעבר העיר נפליון (Navplion) שנמצאת בקצהו.
האי הקטן דוקוס (Nisos Dhokos) זכור לנו לטוב מההפלגה הקודמת, ב-2006, ועל כן הזדרזנו להגיע אליו כתחנת ביניים, באמצע היום השני להפלגה. עגנו בנקיק צר שבפתח המפרץ וקשרנו את ירכתיי היאכטה אל העצים שעל החוף. ברגע שנקשרנו והמנוע הודמם, כאילו ניתנה פקודה ובבת אחת זינקו כולם אל המים הקרירים. סוף כל סוף, להרגיש את הים ולא דרך טלטולי היאכטה. קצת יותר קר ממה שחשבנו, אבל בכל זאת נעים ומרענן. אהוד הוריד את הדינגי, שתהפוך להיות הבייבי שלו בימים הבאים, והציע סיבוב הכרת המפרץ לכל מי שהתעניין, ואילו רויטל ואני לבשנו מסכה ושנורקל, ויצאנו לדו-שיח אילם עם הדיירים של העיר שמתחת. אמרתי עיר? משהו כמו דימונה, כנראה. לא בדיוק שוקקת חיים, אבל מתחת לפני השטח יש דברים מעניינים, אם יודעים מה לחפש…
אחר הצהריים הרמנו עוגן והפלגנו למפרץ פורטו קלי (Porto Kheli) בו תכננו להעביר את הלילה, בעגינה. המפרץ דמוי הפטרייה חודר עמוק לתוך היבשה, ומוגן היטב מכל הכיוונים. מפרצונים יפים נגלו לעיננו בתוכו, ובמיוחד קסמה לנו תעלה רדודה שהסתתרה מאחורי איון קטנטן. אלא שבתעלה עגנה כבר יאכטה אחרת, לדאבוננו, ואנחנו לא רצינו להפריע להם. על כן יצאנו החוצה מהפטרייה של פורטו קלי, לתוך אי קטן (Nisos Khintsa) שנמצא בסמוך לפתח המפרץ. בחלקו הצפוני של האי, בינו לבין היבשה, עגנו בעומק רדוד, כשאר חרטום היאכטה עוגן בעומק של 6 מטר ואילו הירכתיים קשורות בשני חבלים אל הסלעים, בעומק של 2 מטר בלבד.

את האי ספצאיי (Nisos Spetsai) עברנו בחטף, בעצירה קצרה לארוחת בוקר מאוחרת ושחייה מרעננת באחד המפרצונים. היעדשלנו באותו היום היה העיר נפליון, ורצינו להזדרז להגיע אליה. באזור המוגן יחסית שבמפרץ ארגוליקוס הים היה שקט לחלוטין, כאילו לא היו רק אתמול התראות על ים סוער וגלי. ובתוך המים השקטים האלו, הבחנתי לפתע בסנפירים האפורים שאנחנו כל כך אוהבים לראות בים התיכון.
"דולפינים!!!" באה הצעקה, ומייד שבעה אנשים התייצבו על הסיפון. להקה של כ-20 או 30 דולפינים הקיפו אותנו מכל העברים, קפצו על חרטום היאכטה שלנו ושיחקו ביניהם. 20 דקות של משחק משותף ביננו לבין החיות האפורות, בהן כמעט שהתפתינו לקפוץ למים ולשחות איתם, אבל עצרנו את עצמנו מחשש שזה יגרום להם להירתע ולהיעלם.

נפרדנו מהדולפינים לשלום והמשכנו בדרכנו לנפליון, אלא שבקרוב ציפתה לנו הפתעה גדולה אף יותר. ברוח מרוממת מהמפגש המשמח, זרקנו למים מצופי היקשרות ונגררנו, זוגות זוגות, אחרי הספינה המפליגה. תענוג מפוקפק למדי, אבל משהו שעושים משום מה, כשמפליגים הרבה שעות ומחפשים שעשועים. בעודי נגרר אחרי הספינה ביחד עם רויטל ואילאיל, הגיעו צעקות מהיאכטה, והתחילו לאסוף אותנו חזרה אל הסיפון. החבר'ה בספינה יכולים להישבע שהם ראו משהו. משהו גדול. 4-5 מ' זה הערכה זהירה מבחינתם, ואחרי שביצעתי בדיקת אמינות ווידאתי שהם לא שתו יתר על המידה, פסקתי שהיה שם לווייתן, במרחק כמאה מטר מאיתנו, בשעה שהייתי במים. וגם הוספתי ניחוש מלהיב ולא מבוסס בעליל, שאולי מדובר באחד מלווייתני הזיפיוס הביישנים והמסתוריים, שעולים לנשום רחוק מעין אדם וממהרים לשוב אל המצולות לפרק זמן ארוך. את השעה הבאה העברנו בסריקות הלוך ושוב, אבל הרי ידענו שאם היה זה לווייתן, כנראה שהוא כבר מזמן הלך לבקר יאכטה אחרת, בחלק אחר של הים.

תמונת פנורמה של חרטום היאכטה שלנו. צילום: אהוד ירושלמי.

לנפליון הגענו מאוחר מהמתוכנן, בגלל הדולפינים, בגלל הלווייתן, ובגלל שלא היתה רוח שתאיץ בנו, אבל זה מחיר פעוט לשלם על חוויות מיוחדות כאלו. חלפנו על פני אי קטן שעליו מצודת משמר בכניסה לנמל, וקשרנו את הספינה לרציף השומם כמעט של העיר נפליון. בגלל ריחוקה של העיר מבסיסי היאכטות המרכזיים שסביב אתונה, ככל הנראה אין כאן פעילות ימית גדולה, אבל תיירים המגיעים בדרך היבשה – יש ויש.
בעבר היתה כאן בירת יוון, לתקופה קצרצרה, עד שאתונה קיבלה את הבכורה. אבל אין לטעות – נפליון נראית כעיירה קטנה ומקסימה. בשונה מהידרה או מפורוס, שנראות כמו עיירות יווניות טיפוסיות – בתים לבנים על צלע גבעה תלולה – לנפליון קסם משלה, שונה ואחר. הסמטאות צפופות בחנויות תיירות ומסעדות, אבל בנויות בחן רב. ומעל העיירה מתנשא צוק תלול שעליו המצודה המפורסמת של העיר – מצודת הפלמידי.
השעה כבר היתה מאוחרת מכדי לטפס אל המצודה והוחלט פה אחד לדחות את ההעפלה למחר. בחרנו לעצמנו מסעדה חביבה באחת מהסמטאות, והלכנו לישון ברציף השומם.

עם שחר החלנו בהעפלה לראש ההר ואל מצודת הפלמידי. כ-1,000 מדרגות צפויות לנו בטיפוס מעלה, אבל אנחנו רעננים וחדורי מוטיבציה. בהתחלה לפחות. לאחר כחצי שעה של טיפוס הגענו למבואות המצודה הסבוכה, והתחלנו לשוטט בין כתליה. אחרי שטיילנו זמן מה בנבכי הקומפלקס העצום, שמנו לב למשהו מוזר. תחילה לא ידענו בדיוק להצביע מהו, אבל אחד אחד ובאופן בלתי תלוי, כולנו הבחנו בו. המצודה כולה עשויה חומות ומדרגות, מעברים ומסדרונות, אבל כביכול אינם מובילים לשום מקום בעל תכלית: אין מגורים, אין צריחים, אין חדרים. לא מספיק מבנים בעלי פונקציה מוגדרת, בכדי להצדיק את כל המדרגות והמעברים. כל המבנה כולו נראה כציור דימיוני של הצייר אשר (Esher), שנוהג לצייר קומפלקסים סבוכים של מדרגות שאינן מובילות לשום מקום, ועם סתירות לוגיות החבויות בציור.
הנוף מלמעלה מהמם. העיירה הקטנה כבר לא נראית כל כך קטנה, ובאופק נראים עוד ועוד שכונות ופרברים, אזורי מגורים ותעשייה. המפרץ כולו כחול ומקסים. בהחלט הרגשנו שהיה שווה להתאמץ ולהגיע עד נפליון, וגם להתאמץ ולטפס עד מצודת הפלמידי.

ירדנו בעצלתיים חזרה אל היאכטה העוגנת, ועזבנו את המפרץ בדרכנו הארוכה חזרה.

בסמוך לעיר טולו (Tolo) מצאנו לנו אי קטן, שבינו לבין האי טולו יש תעלה צרה ומקסימה. הטלנו עוגן במרכז התעלה, אבל כשזינקנו למים נוכחנו לגלות שהזרם בה חזק למדי, וקשה לשחות סביב היאכטה העוגנת. אהוד והדינגי עשו סיבובים והסעות לחפצים בכך, וכרגיל אני ורויטל צללנו אל הכחול. נאלצנו להיצמד לאזור הרדוד המוקף בסלעים, כדי לחסוך לעצמנו מאבק מתמיד בזרם. אבל הזרם הביא איתו מה שתמיד זרם מביא איתו – עושר בחומרי הזנה ובעלי החיים שניזונים מהם. שפע של כרומיות ים תיכוניות ששוחות במקום למול הזרם, פיהן פעורים לרווחה כדי לקבל מזון, וגם הסלעים עשירים בחסרי חוליות רבים, ביניהן מושבות אלמוגים, קיפודי ים ותולעים שונות.
אילאיל ובן, הזמינו מאהוד טרמפ לאי הקטן שמול טולו, וטיפסו אל פסגתו. מלמעלה, כך דווח לנו בדיעבד, הנוף אל הצד השני – הים הפתוח – מדהים, וגם היאכטה העוגנת בתעלה הקסומה נראתה מאוד פוטוגנית בצילומים שהם הביאו עמם.
מניסוס ("אי" ביוונית) טולו המשכנו להפליג מזרחה, כשהרוח מתחזקת והים מתרומם, וידענו ששומה עלינו לחפש מסתור להלילה. התבוננות בפיילוט (ספר המדריך שנהיה לא מכבר התנ"ך של המפליגים) לימדה אותנו שהמקום המוגן והסגור ביותר בסביבה יהיה כנראה בעיירה קוילדיאה (Koiladhia) ולשם החשנו פעמנו. בשעת ערב הגענו לפתח המפרץ, ובחרנו לעגון מחוץ לעיירה, כמו שאנחנו הכי אוהבים: עוגן בחרטון, שני חבלים מהירכתיים קשורים לעץ. עם תרמוס של תה חם ושמיכות להתכסות בהן, התקבצנו על הסיפון לתצפית שמיים מרהיבה, בכוכבי הקיץ ההולכים ושוקעים, ומתחלפים אט-אט בשמיים של החורף.
ולמחרת, הרוח עירנית, ואנחנו ממהרים לעיר ספצאיי לתדלק ולמלא את מיכלי המים. נכנסנו למעגן הישן, רק כדי לגלות שהוא שומם, כמעט שאין בו נפש חיה ובנוסף שהוא מאוד רדוד בחלקים מסויימים. אין לנו ספק שפה ושם היאכטה גירדה את הקרקעית הבוצית, בניסיונות שלנו להיקשר לרציף במקום היחיד שבו אפשר היה למלא מים. משהבנו שזה המצב, ויתרנו על ההיקשרות שם, ונקשרנו במקום עמוק יותר, שבו אי אפשר לקבל מים, שלא לדבר על דלק. משא ומתן עם בעל גלידריה מקומית, שבמקרה היה שם, הניב תוצאות: הוא הסכים שנקח מים מצינור הגינה שלו, וגם שנקנה כמות מסחרית של גלידת וניל תפלה. את הדלק הבאנו בג'ריקנים שהובלנו ידנית מתחנת הדלק הקרובה, וכך תוך שעתיים מרגע שנכנסנו, היינו מוכנים לצאת שוב אל הים. וכרגיל – התראות לים גבוה ורוחות פרצים חזקות, ואנחנו ממהרים לחפש מחסה ללילה באזור האיונים ניסוס ספאת'י (Nisos Spathi) וניסוס סופיה (Nisos Soupia), בפאתי מפרץ הידרה. כשהגענו לשם החלטנו שהאזור לא מספק לנו מסתור הולם, ולאור התחזית הפסימית המשכנו להפליג, למרות החשיכה הגוברת, אל עבר המפרץ המוגן בעליל של פורוס. שם מצאנו מקום עגינה בלבד, אבל לא הצלחנו להתקרב מספיק כדי להיקשר לנקודה בחוף. אין בעיה להעביר לילה על עוגן בלבד, כמובן, אלא שהרוחות העזות טלטלו אותנו וגרמו לנו להרגיש לא בנוח – אם העוגן היה נגרר היינו מוצאים את עצמנו מוטלים על סלעים חדים תוך מספר שניות, וזה לא הרגשה נעימה. לכן ישנתי על הסיפון ועם חצי עין פקוחה, אבל העוגן לא אכזב.

בבוקר נכנסנו לפורוס כדי לשמוע את התחזית העדכנית, ושוב נפל לבנו: מחוץ למפרץ המוגן ים גבוה למדי, ובמהלך היום תיכנס סערה של ממש. מיהרנו לצאת צפונה לכיוון נמל הבית שלנו באפידאברוס, מעט מדוכדכים מכך שנגזר עלינו לקצר את יום ההפלגה האחרון. ובחוץ הים אכן מעט גבוה, אבל בהחלט ים שאפשר להפליג בו, ואפילו להרים מפרשים וליהנות מקצת רוח ספורטיבית. אחרי מספר שעות של הפלגה נעימה בים לא כל כך נעים, הרגשנו מספיק בנוח בשביל "לעבור לבדוק" את המפרצים שסביב האי אנגיסטרי (Nisos Angistri) שבקרבת אאגינה. ומשבדקנו אותם ומצאנו אותם מוגנים יחסית, החלטנו לעצור, ולהמר על כך שהסערה תתאחר. זכינו אולי לאחת העצירות המהנות ביותר של ההפלגה, בגלל המפרץ המקסים, והמים הצלולים, ואולי גם בגלל אווירת הסיום, וההרגשה שהרווחנו (ביושר כמובן) עוד רחצה אחרונה בטרם נחזיר את היאכטה לבעליה החוקיים.
בשעת אחר צהריים מוקדמת יצאנו מהאי אנגיסטרי, לקטע הפלגה אחרון בים הסוער. ושוב, הקדמנו את הסערה. בגלים של כמטר עד מטר וחצי גמענו את המרחק, משאירים מאחורנו את הרוח המתחזקת. נכנסנו לנמל באפידאברוס מרוצים וטובי לב, וסעדנו את לבנו בארוחה חגיגית בספינה.
כך סיכמנו שבוע של הפלגה יוונית, עם מפרצונים קסומים, עיירות ציוריות, חומות ומצודות, וים קשה ואכזר שרודף אחרנו, אבל תמיד צעד וחצי מאחור, ולא מצליח לתפוס אותנו. כמו אודיסאוס.
למחרת בדרכנו לשדה התעופה, הסערה הגיעה. מהכביש שבו נסענו, ראינו את הים הסוער ולא קינאנו במי שמפליג בו. בשדה התעופה נוכחנו לדעת, לדאבוננו, שיש סיכוי שמזג האוויר ישפיע על תנאי ההמראה, וייתכן שיהיה עיכוב בטיסה שלנו ארצה. היה מי שדאג מכך, אולי, אבל אנחנו כבר היינו רגילים וידענו שהסערה של פוסידון תגיע בוודאי גם לשדה התעופה, אבל רק אחרי שאנחנו כבר נצא מתחום ההשפעה שלה. וכך היה.

שגרת יום בספינה. צילום: אהוד ירושלמי.