בחצי הדרך לנואיבה

מגזין "צלילה", גיליון 38, ספטמבר 2006

אילת סומנה לא מכבר כ"עיר הקודש" של הצוללים בישראל. המילה "צלילה" משמעותה עבור רבים "חופשה באילת", כאילו אין לנו ים תיכון להתהדר בו, או סיני להתפנק, או ירדן לגוון, או חו"ל לברוח אליו. כל אלו ש"מפונקים" מדי לים התיכון (או סתם טרם גילו את הצדדים היפים שבו) ושעוד לא חסכו מספיק לחופשת צלילה חלומית בפלאו, עבורם אילת זה הבית.

האמת, שזה בית בכלל לא רע. יש ים צלול ונעים, מזג אויר טוב כל השנה, שוניות אלמוגים צבעוניות ואתרי צלילה נגישים מהחוף. באמת לא צריך להתאמץ. אבל באותה מידת מאמץ, אפשר גם לבקר בסיני. לא, אני לא מתכוון הפעם לספארי צלילות של 4 ימים בשארם-א-שייח' או ראס מוחמד, וגם לא למיצרי טיראן או לדהב. אלו כמובן, אפשרויות מצוינות, אבל הפעם אני מדבר דווקא על סיני הזו, הקרובה, שנמצאת ממש מעבר לפינה. אני מדבר על צלילות מטאבה ועד חצי הדרך לנואיבה.

לחו"ל בדקה נסיעה

לצלילות אלו אפשר להגיע בקלות, ביום צלילות אחד, מבלי ללון בסיני ומבלי לשלם מסי מעבר גבול. על מנת לסקר את התארים בגזרה הזו, הצטרפתי לצלילות סירה של מועדון אקווה-ספורט טאבה, שנמצא ממש מעבר לגבול. את אליאס, מנהל המועדון בטאבה, ואת יונתן, המדריך הישראלי שליווה אותנו לצלילות, פגשנו במועדון האילתי של אקווה-ספורט. יחד איתם הצטרפו אלינו זוג תיירים אירופאים ועוד שני ישראלים וכך עשינו את דרכנו אל מעבר הגבול.

את התדריך הראשון, כמו גם את הבאים אחר כך, העביר מוחמד, המדריך המצרי שבספינה. בזמן הזה עשתה הספינה את דרכה לאתרי הצלילה, מרחק של כשעה הפלגה.

הצלילות

האתר הראשון בתכנית היומית של מוחמד היה מרסה אל מוקבילה. על פי התדרוך יצפו לנו כאן להקת ברקודות, שפע עקרבנונים, מדרון אלמוגים עשיר וסיכוי סביר לראות צב ים אורח.
העמקנו אל המדרון, לכיוון החלק העמוק של הצלילה. המדרון ממשיך עד ל-35 מטרים, אבל אנחנו נעצרנו ב-25, היכן שפגשנו את העקרבנון הראשון והגדול ביותר. לאורך המדרון כמה ראשי אלמוגים מרשימים בגודלם ולהקת דגים סקרנים, שליוו אותנו עד שהתחלנו לטפס מעלה. בלגונה הרדודה שבין המדרון לחוף פגשנו את הברקודות, כמובטח. מי מאיתנו שציפה לטורף אכזר ואימתני אולי התאכזב מעט: גדולה של הברקודה צהובת הזנב לא עולה על 45 סנטימטרים. בת דודתה מדרום סיני, הברקודה שחורת הסנפיר, גדולה ממנה ומגיעה לגודל של מטר וחצי, וחיה בלהקה של מאות פרטים מול השארק ריף של ראס מוחמד.

האתר הבא שהמשכנו אליו היה Max’s reef, אחד מהאתרים הנחשבים באיזור. האתר הזה הוא מעין אי שקוע על קרקעית הים, במרחק של 500 מ' מהחוף. מעומק 70 מ' הוא מתנשא עד לעומק 10 מ' בלבד בחלקו הרדוד, ובהיותו נושק לים הפתוח מבקרים בו עוברי אורח שאינם דיירי קבע מהשונית. לדאבוננו העמקנו לתוך עדר של נצרנים אדומי שן. החבר'ה האלה ידועים בתוקפנותם כלפי צוללים שפולשים לטריטוריה שלהם, ובמיוחד כלפי קצוות הסנפירים שלנו, אבל הפעם הם ממש הגזימו. נמלטנו מהאיזור מוכה הנצרנים ועינינו נפקחו לראות הפנטסטית האופיינית

לאתר. ראות של ארבעים מטרים – זו היתה ההערכה שלי, ועל פי מוחמד זוהי ראות רגילה כאן. סלעי האלמוגים אפופים באלפים רבים של פזיות כתומות המנצנצות באור השמש, ומתחת לסדרה צפופה של אלמוגי שולחן רחבי ידיים חשפנו דקר ענקי. קיוינו גם לאורחים מהים הפתוח, כמו עטלפי ים, וגם צב היה מתקבל בברכה. אפילו כריש ליוויתן ביקר באתר באביב אשתקד. אבל אנחנו נאלצנו להסתפק במצאי הרגיל שיש לאתר להציע. טיפסנו בחזרה אל הספינה לארוחת צהריים משביעה ומנוחה קצרה עד לצלילה השלישית, באי האלמוגים.

לא על אי בודד

בצלילות הדרומיות יותר, היתה לנו הרגשה שאנחנו היחידים שמבקרים באתרים. אין עוד הרב סירות צוללים באיזור, ולמעשה, לא פגשנו צוללים נוספים כלל. זה בהחלט שינוי מרענן ביחס לאיזורים אחרים בסיני. באי האלמוגים, לעומת זאת, נדחקה הספינה שלנו בין ספינות משנרקלים ליאכטות טיולים ועוד כלי-שיט שעוגנים במיצר השקט שבין לחוף הסמוך אליו.

אי האלמוגים אינו אי אלמוגים כלל, למעשה, אלא אי העשוי מסלע יסוד ממש כמו ההרים שממולו. אבל שונית האלמוגים שחוגרת אותו הקנתה לו את שמו השגוי ואנחנו מאמצים, בהכנעה, את מה שכבר הושרש ושגור. שמו במצרים הוא "ג'זירת פרעון" (אי פרעה) ויושבת עליו מצודה גדולה, שנבנתה במאה ה-12 על ידי צלאח א-דין שהיה אז שליט מצרים. מכאן גם השם "אי צלאח א-דין" שמיוחס לפעמים לאי. יש הנוטים לייחס לו את מיקומו של נמל עציון גבר המקראי, ששימש את שלמה המלך בכבודו ובעצמו.

הצלילה באי מקיפה אותו ממזרח, צידו הפונה אל הים הפתוח ועד לצידו הצפוני. אנחנו שמרנו על עומק מירבי של 18 מטר, מאחר והיתה זו צלילתנו השלישית, למרות שאפשר להעמיק בו גם הרבה למעלה מכך. הדרך חזרה לאורך הקיר הרדוד של האי צבעונית ועשירה יותר, בגלל קרני האור שחודרות למטרים העליונים. במקטעי החול שבין האלמוגים הבחנתי בשפע של הצמדים-השותפים הידועים קברנון שטייניץ וידידו החסילון הנקשן. השניים הללו חיים יחדיו בסימביוזה ששווה לאזור מעט סבלנות ולהביט בה מקרוב: החסילון עמל ושוקד על סידור הבית, פינוי רהיטים מיותרים והרחבת הנדל"ן, והקברנון, מצידו, עומד על המשמר ללא הרף. בהתקרב החשש הזעיר ביותר לסכנה אפשרית, יסמן השומר לפועל להישאר במקלט עד יעבור זעם, על ידי נפנוף קצה זנבו. כשהסכנה נהיית מוחשית יותר, יזנק גם הדגיג למחילה וירד למחתרת.

חתמנו את יום הצלילות הראשון בפרידה ממוחמד ויונתן וקבענו להיפגש שוב למחרת, ליום נוסף בגזרת טאבה-נואיבה.

עוד יום בטאבה

את היום השני בחר מוחמד להתחיל בראס אמירה, ריף מקומי שלא מופיע בספרים ובמפות כאתר צלילה, אבל ידידותי ונוח למתחילים ומשנרקלים. צב הים שוב לא הופיע, ככל הנראה ערב נסיעה פתאומית, ואולי התנינון הגדול שהפתיע אותנו היה על תקן ממלא מקום. מלבד התנינון, הצלילה בראס אמירה מתאפיינת במדרון חולי עם בלטי אלמוגים כאן ושם, ומצע מכוסה אלמוגים שמתחיל בערך ב-18 מטרים ומסתיים בעומק.

האתר הבא שהובלנו אליו היה האתר לו חיכיתי יותר מכל:

"האקווריום" ידוע כאתר המצדיק את שמו: ראות פנטסטית מעל מרבד אדיר של עשב ים ירוק ומשגע, שעל פניו צצים בלטי אלמוגים מרשימים המכוסים בעושר של חיים וצבעים. עשב הים לכשעצמו יכול להיות מרתק, אם מקדישים לו מעט תשומת לב. זהרון צעיר נקרה על דרכי, מורנה קטנטנה ששוטטה בין העשבים וחיפשה טרף זעיר, אבובונים רבים, שהם קרובי משפחתם של סוסוני הים. סוסון ים אמיתי לא מצאתי, לצערי, למרות שגם הוא ידוע כדייר של העשב הזה. בין האלמוגים חיכה לנו חתול ים גדול, עוד תנינון עצבני שלא מצא מנוח ודילג מסלע לסלע וגם חשמלן פרסי, שהתחפר ונעלם בתוך החול כשהתקרבנו. אבל בעיניי שיא הצלילה באתר האקווריום היו הסלעים המכוסים בדי זכוכית המתלהקים בצפיפות. הקטנים המנצנצים הללו מוכרים לנו מסלע משה האילתי. אין ספק שהם יודעים לבחור פינות חמד נאות במיוחד, ויוצרים סביבן צורות שמהפנטות את העין.

אחרי הצלילה באקווריום וארוחת הצהריים עשינו את דרכנו שוב לכיוון אי האלמוגים כדי לסגור את היום בצלילה שלישית. ביומיים כאלה בטאבה אפשר להספיק הרבה, אבל אי אפשר להספיק לצלול בכל האתרים באיזור. ואולי טוב שכך, טוב שיש למה לחכות בפעמים הבאות שיזדמנו לנו בצפון סיני.