האמת העירומה

מגזין "צלילה", גיליון 38, ספטמבר 2006

ישבתי בירכתיי הספינה והתבוננתי בהשתקפות השמש השוקעת במים הרגועים של מיצר ברוניי שמול האי "פינגווין", בדרום האי טסמניה, הסמוך לאוסטרליה.

היה זה בסיומו של יום צלילות מיוחד ומרגש במימיה הקרירים של טסמניה הקסומה. להפתעתי, הנוף התת-ימי בטסמניה התגלה כעשיר בצבעים ובמינים לא פחות מאשר בשוניות אלמוגים רבות שהכרתי. בין יערות האצות והסלעים מרובי הכוכים והסדקים גיליתי עולם שלם ומגוון של חסרי חוליות צבעוניים ומרתקים. כעת ישבתי על סיפון הספינה העוגנת, לגמתי מכוס שוקו חם והרהרתי בצלילות המרתקות שצפויות לי למחרת היום.

ואז הגיע משב רוח עדין, קליל ממש, נשב מכיוון חרטום הספינה, הסתלסל בקצות המפרש שלא היה מגולגל עד הסוף, המשיך לעבר דגל אוסטרליה הדהוי שהיה תלוי באמצע התורן, נתן דחיפה קלה לשבשבת הרוחות שהגיבה בסחרור מהיר ונעצרה וממנה היישר אל הכובע שלי, שהיה מונח על ראשי ברישול מה. ידי הימנית ניסתה לאחוז בכובע בטרם יעוף אבל אז נזכרה שבעצם היא כבר אוחזת בכוס שוקו מהביל. יד שמאל הזדרזה להחליף את אחותה במשימה החשובה, אבל אז ניתך עליה קילוח של שוקו מהביל והכובע חמק מבין אצבעותיה לעבר מימיה הקרירים של טסמניה.

התבוננתי מעבר למעקה וראיתי את הכובע שלי מחליק לאיטו, מדלג בקלילות על ענפי האצות הצפות על המים ואז נעצר מעל גוש של אצות. הכובע הזה היה ברשותי מספר שנים, מהיום שבו סיימתי קורס מדריכי צלילה. הוא היה כבוע אפור ודהוי שבחזיתו התנוסס בגאון הכיתוב "Diving Instructor" כנראה כדי שלא ימעיט בערכו של מי שחובש אותו, או סתם, כדי שלא יפספסו פרטים חיוניים שלעיתים, וללא כובעים המרמזים על כך בעקיפין – עלולים לחמוק מתודעת המתבונן. מאז שהוא ניתן לי ועד לאותו הרגע ליווה אותי הכובע בכל טיוליי, עד שאותו משב רוח קלילה תפס אותו לא מוכן.

לפתע הידיים התעשתו והתחילו לפעול במהירות. החולצה עפה, המכנסיים ירדו, כוס השוקו טסה מהיד ו…הופ – אני במים הקרים. קרים מאד. בעצם, לא ידעתי שהם כל כך קרים. אבל עוד מעט ואגיע אל הכובע ואשים אותו על ראש מבטחים. והרי עם כובע שהכתובת "Diving Instructor" מתנוססת בחזיתו, לא ייתכן שיהיה לי קר, לא?
תנועת חתירה אחת או שתיים הניפו אותי אל הכובע שלי, שנח על אותה אצה שצפה על פני המים בצד אחד, אך עגונה היטב לסלעים שבקרקעית בצידה השני. הקלילות שבה הגעתי אל הכובע בחסות הזרם היתה צריכה, אולי, להעלות בי חשדות, אבל אני הייתי עסוק בללפות את הכובע ולשים אותו על הראש. פניתי להסתובב חזרה אל הספינה העוגנת, על רקע השקיעה המרהיבה שהולכת ומתרחקת ממני במהירות. מתרחקת? במהירות?! הבנתי שאני בצרות. זרם השפל במיצר ברוניי ידוע בעוצמתו ורק חסרי כל אחריות בסיסית ינסו לשחות כנגדו בשעות שלפני השפל. אבל באותו ערב, בשעות שלפני השפל, ניסה אותו חסר כל אחריות בסיסית לחתור במלוא כוחו, כשכובע אפור דהוי חבוש לראשו. שישים דקות של קרב אבוד, שבסופו הובסתי, הותירו אותי כמעט באפיסת כוחות. החושך ירד במהרה ואורת הספינה לא נראו כבר באופק. השמש שקעה, אבל גם כוכבים לא ראיתי ושיערתי שהם מסתתרים מאחורי מסך של עננים.

לפתע פגעה רגלי בסלע חד.

טיפסתי על הסלעים שהזרם השליך אותי לעברם והובלתי לחוף חולי ותלול, מכוסה בשיחים צפופים ונמוכים. למזלי, חסך ממני הזרם שיוט באוקינוס השקט והטיל אותי על האי הלא מיושב "פינגווין". בשארית כוחותיי טיפסתי על החוף והתיישבתי על החול, כ-2 מטרים מעל פני הים. בעודני מברך על מזלי הטוב, רעם הדהד בשמיים ומייד אחריו נחת מבול כזה, שהיה מותיר אפילו את נוח בהרגשה קצת לא נינוחה. חיפשתי מסתור, מערה או אפילו עץ, אבל בחוף שכולו חול ושיחים נמוכים, כל שיכולתי לעשות זה לעצום עיניים ולהתפלל שהמצב לא יתדרדר עוד, שלא יתחיל לרדת ברד, נניח.

התחיל לרדת ברד.

ברד כזה, שהיה גורם גם למשה רבנו להתחרט על כל המכות ולחזור לעבדות. ואילו אני ישבתי בחוף של האי פינגווין, תשוש ומוכה, לבוש בתחתוניי בלבד, מתחת למבול של נוח ולברד של משה.
נזכרתי שקראתי איפשהו שרובינזון קרוזו, כשהוטל על אי בודד, הזדרז לערוך רשימה של הציוד שעמד לרשותו. לצערי, הרשימה שלי היתה עשויה לכלול רק שני חפצים, וזה כולל את הכובע הרטוב. וממילא לא היה לי עיפרון כדי לרשום, כך שהחלטתי לרדת מכל הרעיון.

הייתי רעב, והעיניים שלי התחילו להיעצם.

פתחתי את עיניי למשמע קרקור מוזר ומשק כנפיים. הירח זרח, המבול והברד הפכו למטר קליל. שמעתי קרקור נוסף מכיוון הים, ואז סדרה של ציוצים מהשיחים. דמות זעירה עלתה מהגלים השקטים, זינקה אל החוף מולי, התבוננה ימינה ושמאלה. "פינגווין" חשבתי לעצמי בהתרגשות.

הפינגווין השעיר, הקטן ביותר בעולם, נמצא מקנן רק באיים שסביב דרום טסמניה וניו-זילנד, ורק במספר איזורים שרובם אינם נגישים לבני אדם. והנה אני, עירום ורועד, המתזל מזלי ככל הנראה לחזות בפינגווין הננסי הזה חוזר בלילה אל החוף כדי להאכיל את גוזליו.
למשמע הציוצים מהשיחים החיש האב הדאגן את הילוכו המגושם ונעלם בין השיחים הסמוכים אליי. לפתע עוד קרקור ועוד דמות זעירה שעולה מן הים. עוד פינגווין הופיע, והנה עוד אחד ועוד אחד. תוך דקות ספורות מצאתי את עצמי מוקף בפינגווינים זעירים שעושים את דרכם מהים לעבר השיחים שסביבי לעבר קינים נעלמים כדי להאכיל את צאצאיהם.
ישבתי בתוך המולת הפינגווינים המחיפים, שהחרישה את המיית הרוי ושאון הגלים, נרגש ונסער מהחוויה הנדירה שזכיתי לה.
השעות חלפו לאיטן.

פקחתי את עיניי באור ראשון והסתכלתי סביבי. המולת הלילה היתה כלא היתה. הפינגווינים נעלמו כאילו בלעה אותם האדמה, והשרידים היחידים למבול של ליל אמש היו האדמה הרטובה וגופי הרועד. והפתעה נוספת: מעבר למיצר ראיתי את הספינה עוגנת, במרחק רב אבל בטווח עין.
על פי האצות שצפו על המים שיערתי שכיוון הזרם הפעם דווקא לטובתי ומבלי להסס קפצתי למים והתחלתי לשחות לכיוון הספינה. למזלי, לאחר חצי שעה של חתירה נאספתי על ידי הדינגי של ספינת הצוללים. מסתבר, שהם חיפשו אותי כל הלילה וכבר פנו למשמר החופים בבקשת סיוע.

על הספינה, השקה אותי הקפטן בשוקו חם, וביקש שאספר לו שוב את קורות ליל אמש.
"זו חתיכת חוויה שהיתה לך שם, בחור צעיר", אמר לי הקפטן בחיוך, "אבל יש רק בעיה אחת: אין פינגווינים על האי פינגווין, ומעולם לא היו!".