בין שתי ערים

מהצ'וקיקיראו ועד למאצ'ו-פיצ'ו

Y-net, מדור תיירות, מדריך עולמי, 2.07.09

רוקנתי בוץ מהנעליים, בפעם המי-יודע-כמה, ודידיתי יחף כדי לתלות את המכנסיים והגרביים לייבוש, בכפור של ערב טיפוסי בהרי האנדים. היום הראשון בטרק שלי לא עלה יפה: הצלחתי לטעות בדרך כבר בתחילת המסלול, לשקוע בבוץ סמיך עד לגובה המותניים, קרעתי שרוול שלם מהמכנסיים בניסיונות לחלץ עצמי מהבוץ וכתוצאה מכל אלו הגעתי למחנה הלילה המתוכנן בחשיכה מוחלטת. אכן, יום ארוך ומייגע, וידעתי שצפויים לי עוד 7 כאלו בטרם אסיים את המסע שדחפתי את עצמי אליו.

יצאתי לבדי לטרק, בניגוד להגיון הבריא – התפתיתי שוב לכמה ימים של בדידות בטבע מרהיב עם היסטוריה מרתקת. באותו ערב, למרות התלאות המרובות של היום הראשון, בעיקר אחזה בי התרגשות להיות שוב בטבע, בין הרי האנדים האדירים. למחרת היום, אם אהיה זריז, אולי כבר אגיע לאתר הארכיאולוגי של צ'וקיקיראו – העיר האחרונה של בני האינקה.
המסלול שבו הלכתי יצא מהעיירה קצ'ורה שמדרום מערב לעיר קוסקו, במרכז פרו, עבר דרך האתר של צ'וקיקיראו והסתיים, לאחר 8 ימים, בעיירה התיירותית אגווה-קליינטס (Agua calientes) שלרגלי אתר המאצ'ו-פיצ'ו – האתר הארכיאולוגי המפורסם והמרשים ביותר ביבשת דרום אמריקה.
ההיסטוריה העגומה של בני האינקה סקרנה אותי עוד בטרם הגעתי לפרו, ולא בכדי – ההיסטוריה של כל יבשת דרום אמריקה כולה כרוכה סביב סיפור עלייתם המהירה בתחילת המאה ה-12 ועד היעלמותם בתקופה קצרה באמצע המאה ה-16, עת הגיעו קומץ ספרדים עזי מצח ליבשת. זו היתה האימפריה הגדולה ביותר שהתקיימה אי פעם ביבשת אמריקה הפרה-קולומביאנית.

בסביבות המאה ה-12, בני האינקה החלו כשבט בינוני באזור קוסקו. תחת מנהיגותו של האינקה הראשון ("אינקה" זה למעשה התואר של שליט האימפריה) מנקו קפק, הם בנו את העיר אבל עד אמצע המאה ה-15 לא חלה התפשטות משמעותית בתחומי האימפריה. ב-1438 החלו את התפשטותם המסיבית, תחת מנהיגותו של האינקה פצ'קוטי, שמשמעות שמו היא "מרעיד האדמה". תחת שרביט מנהיגותו, וזו של בנו שאחריו, נפלו מרבית שטחי האנדים בידי אימפריית האינקה. ממלכתו של הבן האמור כללה את כל פרו ובוליביה של ימינו, מרבית אקוודור, חלקים בצפון ומרכז צ'ילה, צפון ארגנטינה ודרום קולומביה. בתחילת המאה ה-16, ערב הגעת הכובש הספרדי ליבשת, כללה אימפריית האינקה הענקית בליל עצום של תרבויות, שפות ועמים.

תחושת הרעב קטעה את הרהוריי באימפריה הקדומה והשיבה אותי למציאות – ערב ראשון בטרק הסולו שלי מצ'וקיקיראו אל המאצ'ו-פיצ'ו. התחלתי לבשל ארוחת ערב, מרוצה מעוד הזדמנות להעביר חלק מהמטען החורג מהתרמיל אל הבטן. הדלקתי נר בפתח האוהל ופתחתי את היומן, לעדכן בו את מאורעות היום. מחר, קיוויתי, אזכה לראות את העיר האחרונה.

למחרת השכמתי מוקדם, העמסתי את המחנה הנייד שלי על הגב ופסעתי במורד המדרון לעבר ערוצו האדיר של נהר האפורימאק. ציפיתי להגיע לעיר האינקה בשעות אחר הצהריים, אבל כמו שכל מטייל יודע – המרחקים שנראים על גבי המפה, מתעתעים בנו פעמים רבות. במציאות של הרי האנדים, השבילים מתפתלים ומטפסים, עולים ויורדים ומקשים על ההליכה. אחרי שחציתי את הנהר והעפלתי כ-1,500 מטר במעלה הרכס, הבחנתי ממרחק בטרסות העצומות שמתחת לעיר. אבל כשתרתי בעיניי אחרי העיר עצמה, שרידי מבנים ובתים, לא הבחנתי בדבר. העיר נעלמה מעיניי. עד שהגעתי לאתר עצמו כבר החל להחשיך ומיהרתי להקים את האוהל. גם העייפות הכריעה אותי והחלטתי לדחות את הסיור בעתיקות לבוקר המחרת, חרף הציפייה.

האחות האחרונה והאחות האבודה

מוקדם בבוקר, כשטיפסתי כמה מאות מטרים נוספים, לאתר הארכיאולוגי השני הכי נחשב בפרו, הבנתי מדוע ממרחק לא הבחנתי בעיר: מרבית המבנים מוסווים היטב בתוך הג'ונגל הסבוך שעוטף את ההרים.

הצ'וקיקיראו מכונה לעתים "העיר-אחות של המאצ'ו-פיצ'ו" בגלל השטח הדומה ששתיהן מכסות והמיקום הדומה על רכס הר ומעל ערוץ נהר מרכזי, אבל בזה מסתכם הדמיון בין השתיים, לדעתי. הצ'וקיקיראו לא מרשימה כמו התמונות שראיתי מהמאצ'ו-פיצ'ו. היא מכונה גם "העיר האחרונה של האינקה" משום שהיתה כנראה מעוז ההתנגדות האחרון של לוחמי האינקה לכיבוש הספרדי. סיבה נוספת, לדעתי, ולא פחות חשובה לכינוי הזה של העיר היא שהמאצ'ו-פיצ'ו מכונה "העיר האבודה של האינקה" ובאנגלית "The lost city of the Inca". ולכן, מצלצל יפה לקרוא לאחותה, "The last city of the Inca". אחת lost והשנייה last.

את הכיבוש הספרדי של דרום אמריקה הוביל פרנסיסקו פיסארו, שהגיע עם חייליו ב-1526 לאזור שהיה בתחום השפעת האינקה. פיסארו הבין שככל הנראה הגיע לאזור עשיר ולא מוכר ושב ליבשת שש שנים מאוחר יותר, בשנת 1532, בראש כוח צבאי קטן.
באמצעות עורמה, תחבולות ומרמה, וגם 180 ספרדים חמושים, 27 סוסים ותותח אחד, כבש פיסארו אימפריה של 12 מיליון בני אדם!
מלבד העליונות שהיתה לו בציוד ובאסטרטגיה, נעזר פיסארו בשבטי אינדיאנים שנאמנותם לאינקה היתה מפוקפקת. כך שלצד הכוח הספרדי המצומצם עמד צבא מקומי שמנה עשרות אלפים. שליט האינקה המובס שיתף פעולה עם הספרדים משך זמן מה, אך ב-1536 תפס מחדש את קוסקו, בירת האימפריה. מאוחר יותר באותה שנה כבשו הספרדים ובני בריתם את העיר מחדש, והמורדים נסוגו למעוז ההררי בצ'וקיקיראו. שם שרדו כ-36 שנים, עד שבשנת 1572 גילו הספרדים את העיר ושליט האינקה האחרון הוצא להורג.
בצהריים המוקדמים התעייפתי משיטוטי בין שרידי העיר – הצ'וקיקיראו פזורה על שטח נרחב ביותר לאורכו של מדרון תלול (וזה בלשון המעטה) וידעתי שצפוי לי עוד יום צעידה ארוך, עם הרבה עליות ומורדות. אחרי ארוחת בוהריים כיתפתי את תרמילי והחלתי לעשות את דרכי במעלה ההר, לעבר העמק הבא. ידעתי שבמרוצת הימים הבאים לא אזכה לראות מטיילים רבים, אם בכלל. רוב המטיילים המגיעים לעיר שבים כלעומת שבאו ואך לעתים נדירות ממשיכים בדרך העקלקלה, העולה מכאן ומתפתלת בנבכי האנדים. שלושת הימים הבאים צפויים להיות הקשים ביותר ובחלק הנידח ביותר של הטרק שלי.

לבד בביתן של רוחות הקמק

עד לערב אותו היום טיפסתי כ-500 מטר נוספים לעבר מעבר הרים בגובה 3,800 מטר ואחריו צנחתי עם המדרון העיקש כמעט 2,000 מטר, עד למחנה הלילה שלי, לגדות נהר הריו סילבסטר (rio Silvestre – "הנהר הכסוף"). אחרי שסעדתי את ליבי וקינחתי בתה עם עלי קוקה (משקה השכיח באזור עוד מימי האינקה) הבטתי בהרים האדירים שמתנשאים מעליי. לפתע קלטתי שאני לבדי בעמק העצום הזה, ליד נהר גועש בקצף לבן, בלילה ללא ירח ולמרגלות הרי האנדים שנוגעים בשמיים. אין ספק שזו הרגשה מיוחדת.

רכס האנדים הוא הרכס הגדול ביבשת, ולמעשה כמעט חוצה אותה לאורכה. לאורך 7,000 הקילומטרים שלו, המקבילים לקו החוף הפסיפי של דרום אמריקה, הוא עובר דרך שבע ארצות: ונצואלה, קולומביה, אקוודור, פרו, בוליביה, ארגנטינה וצ'ילה. בצידו המזרחי של הרכס הוא צונח הישר לתוך אגן האמזונס. אנשי האנדים, בני האינקה אבל גם יושבי האנדים של העידן החדש, מאמינים כי בהרים יש רוחות קדושות הקרויות בפיהם קמק. במקומות רבים בנו האינקה תילי אבנים לכבודן. במקומות אחרים נחצבו בסלע דגמים מוקטנים של תצורת ההרים שנשקפת משם. מקדשים נבנו בנקודות תצפית עוצרות נשימה בצוקים ופסגות הרים. אבל מעבר לכל, אני מאמין שאנשי האינקה פשוט אהבו את הנוף. הם אהבו לטייל בהרים. ואני בהחלט יכול להבין אותם.

ביום הבא היה עליי לטפס עד לגג הבית של רוחות הקמק – יום מדוכדך, איטי ומייגע למדי. האזור מיושב בדלילות יחסית. כשכבר הגעתי למקום "יישוב" זה בדרך כלל היה בית בודד על צלע הר, שמכלכל את עצמו באופן עצמאי כמעט לחלוטין. כשרציתי לצייד עצמי במזון נוסף קניתי מהם גבינה או לחם, או נשארתי לארוחת צהריים של אורז ותפוחי אדמה. חלק מהמקומיים עוד משתמשים בלמות לנשיאת משאות או מגדלים אלפקות בשביל הצמר האיכותי, אבל נראה שהחמור כבר מזמן תפס את מקומה של הלמה כמוביל הלאומי והכבשה מתחרה היטב באלפקה על התואר של ספקית הצמר של פרו.

עם מלך הרי האנדים

היום המייגע הסתיים לפחות בשקיעה מרהיבה ממרפסת דשא מעל מצוק תלול, בחצרו של מקומי מתבודד. למחרת – שוב צניחה חופשית ללא מצנח, במורד 1,000 מטרים לפני טיפוס נוסף. ביום הזה ציפיתי להגיע ל"מעבר ינמה" (4,700 מ') הגבוה ביותר בטרק הזה. מאות המטרים האחרונים מייגעים במיוחד – החמצן דליל, הגוף זועק לחמצן, הריאות מתאמצות לאסוף כמה שיותר ממנו על ידי שאיפה מופרזת של אוויר והלב עובד שעות נוספות. התוצאה: כל צעד מלווה בהתנשפות מוגזמת בעליל והדופק מואץ בטירוף. בפסגה במעבר ינמה נפלתי תשוש ליד גלעד אבנים שמסמן את הפסגה. הגלעד הזה לא נבנה על ידי האינקה עבור רוחות הקמק אלא הושאר על ידי מטיילים שקדמו לי וסימנו את המעבר עבור הבאים אחריהם. אחרי שהתאוששתי והבטתי סביבי, גיליתי את נקודת התצפית המפורסמת ביותר של הטרק הזה, עד כה. מהצד השני של המעבר נפתח לפני עמק חדש, ומאחוריי העמק שממנו אני נפרד. תחושת ניצחון הציפה אותי, וציפייה. כאילו כדי להעצים את התחושה, המדרון שלפני מקושט כולו בפריחה צבעונית ויפהפייה. צבעי הפרחים, במיוחד צהוב וסגול, מתבלטים היטב על גבי הירוק והחום של הצמחייה במורד ההר.

בפסגה הרתחתי לעצמי תה מעלי קוקה, אבל כמעט הפכתי את הפינג'אן בבהלה כשצל גדול חלף מעליי. הרמתי את הראש כדי להביט בקונדור העצום שחלף קרוב אליי. אם הנשר האפריקאי אכן זכאי לתואר "מלך העופות" הרי שהקונדור הוא ללא ספק מלך הרי האנדים. זו בהחלט היתה הפתעה מושלמת לשיאו (תרתי משמע) של הטרק. כשישבתי לשתות את תה הקוקה והבטתי בעוף האדיר הגולש אל צלע ההר שממול, לא יכולתי שלא לקנא מעט ביכולתו לדלג בדקותיים על פני העמק שאני עתיד ככל הנראה לצעוד בו ביומיים הקרובים. עם מוטת כנפיים של למעלה משלושה מטרים ומשקל שעשוי להגיע ל-15 קילוגרם, זהו העוף הדורס הגדול ביותר בעולם ואחת הציפורים המעופפות הגדולות ביותר. הקונדורים מרבים לדאות וכמעט שאינם מנפנפים בכנפיהם (מלבד בהמראה ובתחילת הנסיקה). למעשה, זכור לי שקראתי שצ'ארלס דרווין בעצמו ציין ברשומותיו שהביט בקונדורים במשך שלושים דקות תמימות מבלי שהנ"ל נפנפו בכנפיהם ולא פעם אחת (לא זכור לי אם דרווין ציין שהם היו במעוף בזמן שמדד, אבל הנחתי שזו היתה כוונתו…).
הקונדור שלי גמע את העמק ונחת על צוק סלע מרוחק, אולי כדי להחליף את זוגתו בתורנות הדגירה, בגובה של 5,000 מטרים, ואילו אני גמעתי את התה והחילותי במורד הגן הבוטני הטבעי שגיליתי במעבר ינמה.

היומיים הבאים בטרק הביאו אותי לחיבור עם טרק הסלקנטיי, הפופולרי מאד בקרב מטיילים בכלל וישראלים בפרט. וכך, בצהרי היום השביעי למלאכתי, באחד המורדות האחרונים של טרק הסלקנטיי, על קו האופק ומתבלטת על פני קו המתאר של ההרים, הבחנתי בה – המאצ'ו-פיצ'ו בכבודה ובעצמה. הרגשתי שאין דרך טובה יותר ליהנות מעיר עתיקה מאשר לשמור אותה לסיומו של מסע מפרך. את אחד עשר הקילומטרים האחרונים לעבר העיירה אקווה קליינטס יכולתי לדלג בעזרת הרכבת שעוברת שם תכופות. אבל אחרי 110 הקילומטרים שכבר צעדתי, החלטתי שגם את ה"גרנד פינלה" אעשה בעזרת הרגליים ועם התרמיל על הגב. וכך היה. לפנות ערב מיקמתי את עצמי באכסניית מטיילים נוחה בעיירה תיירותית למדי, עצמתי עיניים וחלמתי על טיפוס מוקדם כדי לצפות בזריחה מעל המאצ'ו-פיצ'ו. לצערי, החלום הסתיים בשעה 9:30 בבוקר, הרבה אחרי שהשמש זרחה מעל העיר האבודה של האינקה.

תחיית השמש בעמק הקדוש

המאצ'ו-פיצ'ו הוא האתר הארכיאולוגי המפורסם והמתוייר ביותר ביבשת, כך שבטרם בואי יצא לי לשמוע סיפורים רבים ולהביט בצילומים רבים של העיר. אבל האמת ניתנת להיאמר – זה לא פגע או גרע מאום. העיר נבנתה ככל הנראה באמצע המאה ה-15, בימים שהאימפריה היתה בשיא גדולתה. באופן פרדוקסלי, זו העיר הכי ידועה והכי פחות ידועה מבין האתרים הרבים שהשאירה מורשת האינקה. הספרדים כנראה לא היו מודעים כלל לקיומה ומאומה לא מצוין אודותיה בכתבי היד של ההיסטוריונים בני התקופה. העיר שקעה בתהומות הזמן וכחלוף השנים נבלעה בתוך היער ההררי המקיף אותה, עד שבשנת 1911 גילה אותה חוקר אמריקאי בשם היירם בינגהאם. בדומה לטעות של קולומבוס, שחשב כי גילה את הודו כשנחת לחופי אמריקה, גם בינגהאם שגה והניח שהנה סוף סוף מצא את המעוז האחרון של בני האינקה.

כשישבתי בחלקו העליון של האתר, בנקודת התצפית הקלאסית המשקיפה על פסגת ההואינה-פיצ'ו, תהיתי אם אחותה, הצ'וקיקיראו, תיראה כה מרשימה כשיסיימו לחשוף אותה. איכשהו, פיקפקתי בזה. מנקודת מבטי המוגבהת בדרום האתר, הבחנתי שהעיר מתחלקת לשני חלקים משני צידיה של כיכר דשא מרכזית. "הצד המערבי," כך הסביר מאחורי באנגלית שבורה מדריך תיירים לקבוצה של קנדים בגיל פרישה, "כולל את מרבית האתרים הדתיים והטקסיים והצד המזרחי הוא אזור המגורים, פחות או יותר. מלפני זו פסגת ההואינה-פיצ'ו ומאחור, מתנשאת הרבה יותר גבוה, זו פסגת המאצ'ו-פיצ'ו ועליה מתנוסס דגל ענקי. כעת, בואו נצעד לעבר מקדש השמש".
"בואו נצעד", חשבתי לעצמי והשתרכתי אחרי הקנדים לכיוון המקדש. גרם מדרגות תלול במעלה גבעה קטנה הוביל אותנו לאתר המעניין ביותר בעיר, לטעמי. בראש הגבעה הזו, מסתבר, מונח סלע מוזר למראה, שהוא אולי החשוב ביותר באתר כולו, ובפי האינקה הוא נקרא "סלע האינתיהואטה". מאמינים שהוא שימש כשעון אסטרונומי לתצפיות על השמש כדי לקבוע מתי הימים מתחילים להתארך והקיץ קרב. "למעשה", שמעתי את המדריך אומר, "זה היום". הצצתי בשעון וראיתי את התאריך: ה-21 בחודש יוני! היום הארוך ביותר בשנה! תכננתי להעמיד את המדריך על טעותו שמכאן והלאה הימים דווקא יתקצרו, אבל אחד הקנדים הקדים אותי. גם אני וגם הקנדי המבולבל שכחנו שאנו חיים בחצי הכדור הצפוני ואילו בפרו של האינקה דווקא ה-21 ביוני זה היום הקצר בשנה, וממנו והלאה הימים אכן מתארכים. בשביל היום הזה ממש, אותו היום שבו ביקרתי אני את האתר, נועד המכשיר שחצוב בסלע האינתיהואטה. צירוף מקרים בר מזל: אין כמו לבקר במאצ'ו-פיצ'ו ביום שלמענו נוצר האתר החשוב ביותר שבה. מרוצה מהתגלית החדשה, השארתי את הקנדים ופסעתי למטה, לעבר הכיכר המרכזית ולהמשך אחר צהריים של שיטוטים בעיר. האמת, שהאתר כה גדול ומסועף שהרגשתי שיכולתי בקלות להעביר בו יותר מיום אחד, אבל אחרי שמונה ימים של צעידה כבר הייתי מותש. בנוסף, ההבנה שכעת ה-21 ביוני הובילה אותי למסקנה הבלתי נמנעת שבעוד שלושה ימים, אם כן, יחגגו בקוסקו את חג האינתי-ריימי (משמעות השם, בתרגום חופשי "תחיית השמש") – הפסטיבל הכי נחשב בפרו, וכדאי להקדים להגיע לקוסקו לקראת החגיגות שיחתמו את מסעותיי בעמק הקדוש ובארץ האינקה.

שלושה ימים אחר כך, ישבתי על גבעת דשא בין אלפי אנשים מעל הריסות מצודת הסקסוהואימן הסמוכה לקוסקו ומשקיפה עליה ממעל, וחיכיתי לאירוע המרכזי שיתחיל, בגרסה המודרנית של חג שנחוג בקוסקו כבר למעלה מחצי מילניה (למרות שכנראה לא ברציפות). טקס האינתי-ריימי האחרון שנכח בו קיסר אינקה אמיתי נחוג ב-1535, ולאחריו הכובש הספרדי והכנסייה הקתולית אסרו על קיום הפולחן. ב-1944 בוצע לראשונה שחזור של הטקס, שכולל הוצאת לב של למה חיה מול עיניי הקהל, על פי רשומות של היסטוריון ספרדי שתיאר את הטקס האותנטי. השחקנים בשחזור הם אינדיאניים בני המאה ה-20. כיום, הטקס המרכזי ב-24 ביוני, הוא שיאו של שבוע של חגיגות פרועות ברחבי העיר, פסטיבל צבעוני והמוני לכבודו של אל השמש, אינתי. כמו בטקס המקורי, השחקנים מגלמים את קיסר האינקה, שר הצבא שלו ובכירים אחרים בממשל. בנקודת השיא של הטקס מובאת למה לבמה המרכזית וה"קיסר" מניף לב נוטף דם לעיניי הקהל. אם הלב הזה יצא הרגע מתוך גופה של למה חיה ובועטת או לא, היה קשה לי לקבוע מנקודת מושבי שעל הגבעה. אמנם זהו שחזור בלבד, טקס המוני ותיירותי, אבל בעצם גם חגיגה מקומית, חג לאומי שמכבד מסורת עתיקה של עם מפואר שנכחד אבל השאיר מורשת נכבדה. וחוץ מזה, זה היה טקס צבעוני ומרהיב שהשאיר לי טעם טוב לסיום מסע של חודש סביב העמק הקדוש של אימפריית האינקה.