קמצ'טקה – ארץ של קרח ואש

מגזין טבע הדברים, גיליון אפריל 2014

הרחק מעבר לערבות סיביר, בקצה הנידח של המזרח הרחוק של רוסיה שוכנת ארץ של אש וקרח. דובים, הרי געש, פיורדים, לווייתנים, שפע ציפורים, מפרצים נהדרים, פריחה, קרחונים, אוכמניות ותוכיי ים. בתוך הטבע המשגע הזה ביליתי כשבועיים בהפלגה ייחודית, מסע ימי מדהים ומרתק בתוך טבע בתולי ועוצר נשימה.

המסע הימי שלי החל בעיר אנדיר, בירת מחוז צ'וקוטקה שבצפון מזרח רוסיה. ההגעה לשם לא מסובכת, עם עצירת ביניים אחת במוסקבה ותו לא. מה שמשעשע יותר, זו העובדה שהטיסה הבינלאומית מתל אביב למוסקבה אורכת כמחצית מזמן הטיסה הפנימית, ממוסקבה לאנדיר. טיסה זו ארכה כמעט 10 שעות, כשכל אותה העת מתחתינו, לא אוקיינוס ולא ים, אלא מדינה ענקית אחת: רוסיה.
לעת ערב, הפלגנו מהנמל אל הים הפתוח, מלווים בלווייתני הבלוגה הלבנים. זו היתה הפעם הראשונה בחיי שראיתי את היונק הימי הארקטי הזה, וכשהחושך ירד הם נעלמו בין הגלים.
בבוקר הגענו למפרץ גבריאלה (Bukhta Gavriila). הזודיאקים (סירות הנחיתה והסיור) הורידו אותנו על חוף שומם, בדרום מחוז צ'וקוטקה, בשפכו של נחל. פסענו בעקבותיו של מארק, אחד המדריכים שלנו שמתמחה בציפורים ארקטיות, שהוביל אותנו בשקט בתוך הצמחייה הסבוכה כדי לאתר קני ציפורים. קנים לא איתרנו, וגם לא הרבה ציפורים, אבל מצאנו פעילות מרגשת לא פחות: ליקוט אוכמניות וענבות שונות (Berries) ועסיסיות, שטבלו ביוגורט עיזים והפכו מיד לארוחת בוקר של מלכים.
למחרת היום הגענו למפרץ פיקה העשיר בלווייתנים, ניבתנים ומושבות של עופות ימיים. ירדנו שוב לזודיאקים, והפלגנו אל עבר שפך נהר הפיקה, שם קיוויתי מאוד שיצא לנו לפגוש בניבתנים (Walrus בלעז). מדובר בחיה מיוחדת בגודלה ובצורתה ובעלת תפוצה מוגבלת לאזורים ארקטיים מסוימים בלבד. הניבתן הוא יונק ימי-למחצה, השייך לקבוצה של יונקים הנקראים "טורפים ימיים", עליה נמנים גם כלבי הים ואריות הים. הניבתן הוא אחד הנציגים הגדולים ביותר לסדרה זו, הרבה יותר כבד וגדול מהטורף היבשתי הגדול בעולם – דוב הקוטב. יחד עם זאת, דוב הקוטב הוא הטורף היבשתי הטבעי היחיד שמסכן את הניבתנים וניזון מהם לעתים, באזורים שבהם חיים שני המינים יחד. משקלו של ניבתן בוגר עשוי להגיע לכ-1.8 טונות ואורכו לכ-4.8 מטרים. גם הזכרים וגם הנקבות מצויידים בשני חטים גדולים למדי, שהם ניבים ארוכים המשמשים אותם בעיקר להפגנת דומיננטיות, למרות שלעתים גם לתנועה וחפירה.
מאחר ובני אדם מגיעים למפרץ לעיתים נדירות, אף אחד לא ידע לומר אם הניבתנים עדיין מאכלסים את המקום או שנדדו צפונה לאזורים קרים יותר. הפעם האחרונה שבה הם נצפו בו הייתה 3 חודשים לפני כן, בקיץ, מה שהפך את הגיחה למפרץ להימור. למזלנו, היה זה הימור מוצלח: כבר כשהתקרבנו למפרץ זיהינו על החוף שני אזורים חומים צפופים שלא השאירו מקום לספק, הניבתנים שם! כדי לא להפריע להם, שייטת הזודיאקים שלנו נחלקה למספר ראשי חץ, מה שהזכיר קצת פעולה בצופים עם "תחנות פעילות": סירה אחת התקרבה למושבות הניבתנים, סירה נוספת ניגשה ללווייתן אפור גדול שנצפה בפתח המפרץ, סירה אחרת סרקה מושבות של שחפים וקורמורנים ולקינוח, נהנו ממבט נדיר על כבשי שלג (הידועים גם ככבשים סיביריים או ככבשי קמצ'טקה) שטיפסו על צלע הר תלולה.
ב"תחנת הניבתנים" הקפדנו לשמור מהם מרחק רב יחסית, כדי שלא לגרום להם להפרעה. אבל הניבתנים שהיו סקרנים לגבינו לא פחות מאשר אנחנו לגביהם, שחו סביבנו כל הזמן, חלקם במרחק של כ-20-30 מטרים בלבד. אחרי שבילינו זמן מה והתפעלנו מהיונקים הגדולים, פנינו אל ה"תחנה" הבאה: יונק גדול הרבה יותר, הלווייתן האפור. מפרץ פיקה ידוע גם בזכות הלווייתנים האפורים המצויים בו כמעט תמיד. הלווייתן האפור שייך לסדרת לווייתני המזיפות, כך שבניגוד לניבתנים אין לו כלל שיניים, אלא מזיפות: מסננים אדירים שמשמשים אותו לסינון מזון (לרוב פלנקטון) ממי הים. הלווייתן האפור שונה משאר הלווייתנים בכך שהוא מסנן מזון גם מהקרקעית על ידי הרחפת כמויות גדולות של חול ומזון.
בגזרת הציפורים נהנינו ממפגש קרוב עם שחפים, קורמורנים ותוכיי הים – עוף ימי טיפוסי מאוד לנופים הארקטיים, שהיווה עבורי את האטרקציה הגדולה מכולן.

ארץ הדובים ואי הציפורים:

המשכנו להפליג דרומה לאורך החופים המזרחיים של המדינה הגדולה ביותר בעולם, ממחוז צ'וקוטקה עברנו למחוז קמצ'טקה, מנופים של טונדרה מוכת רוחות אל לגונות ועמקים ירוקים.
בטיולי הבוקר במרחבים האינסופיים ליקטנו סלים של פטריות והבאנו לשף של הספינה שיכין עבורנו. ביום השביעי של ההפלגה, הגענו ל"ארץ הדובים" – שמורת קוריאסקי שבצפון קמצ'טקה.
לפני הירידה לאי, הצוות מבצע פטרול לאורך החוף, לוודא שאנחנו לא עומדים לנחות בדיוק במקום שבו שוהים הדובים. אחרי הכל, אנחנו לא רוצים במפגש קרוב מדי, גם עבורנו וגם עבור הדובים. הסיור התחיל לאורך פלג של נחל אל עבר גבעה ירוקה, בה סימן לנו רודני, המדריך הבכיר ומנהל ההפלגה, להתמקם ולהמתין. אחרי כ-20 דקות של המתנה דרוכה, ג'ים, אחד המטיילים, הכריז שהוא איתר דוב בטלסקופ שלו. הצטופפנו סביבו, והצצנו בתורות בדוב חום שטייל על צלע ההר. ג'יימס, אחד המטיילים, רטן: "אין דבר מאכזב יותר מאשר דוב בטלסקופ", אך בטרם הספיק רודני לענות לו, לחשוש שעבר בין האספסוף של הגבעה גרם לי להבין שמישהו מבחין בדוב קרוב יותר. ואכן, בנקודת המפגש של שני פלגי הנחל שלמרגלות הגבעה, דובה חומה ושמנמנה מלמדת את הדובי המתבגר שלה לדוג דגים. זה כבר לא היה "דוב בטלסקופ", אלא שני דובים בטווח הזום של המצלמה, אפילו זו של ג'יימס. זמן מה צפינו מוקסמים בשני הדובים, מטיילים להנאתם, ללא כל חשש ודאגה, רחוקים עד מאוד מכל יישוב אנושי. לאחר הרחצה בנחל הם טיפסו על גבעה סמוכה, והמשיכו לטייל ולסקור את ארצם. בשלב מסוים הדובי הצעיר הזדקף, הרים את חוטמו אל על, הריח ריח לא מוכר (חבורה של תיירים סקרנים) והחליט שהגיע הזמן לזוז משם. בריצה קלה הוא גמע מרחק ניכר ויחד עם אמו, נעלם מעינינו.
דוב נוסף הגיע למפגש פלגי הנחל, הפעם זכר בוגר, גדול ומרשים. אמנם הרגשנו שמנקודת התצפית בראש הגבעה הזו, אנו עתידים לראות עוד הרבה דובים, אבל אצה לנו הדרך לאי הציפורים, האי ורהוטרובה הקסום.
כשהגענו אל האי, מזג האוויר השתנה והתקדר, השמיים נעשו מעוננים וקילוחי גשם קידמו את פנינו בירידה לחוף. מהחוף שביל תלול הוביל אל ישורת רחבת ידיים שהסתיימה בצוק, ממנו השקפנו על מושבות של עופות ימיים רבים. מכוסים במעילי גשם ומגוננים על מצלמותינו, ישבנו על הצוק וצפינו בשחפים, בקורמורנים ובתוכיי הים. חבורות של אוריות שחורות התגודדו על קצוות סלע ולא שעו לגשם שהלך והתגבר, ושלבסוף הבריח אותנו חזרה אל ספינת האם שלנו, אל ארוחת הערב החמה.
למחרת עזבנו את קו החוף והפלגנו לעבר שני האיים המערביים ביותר בשרשרת האיים האלאוטיים, והיחידים משרשרת האיים הזו שאינם שייכים לארצות הברית, אלא לרוסיה – איי קומנדר. באי ברינג, הגדול מהשניים, מצא את מותו הקומנדר ויטוס ברינג ומכאן שמם כמובן.

טבע ומורשת באיים:

התחלנו את הסיור בביקור ביישוב היחיד באיים, העיירה ניקולסקואי. התגלתה לעינינו תמונה סוריאליסטית: לצד הטבע הקסום, זרוקה בעיירה גם כמות בלתי נתפסת של פסולת – אוניות חלודות במעגן או על החוף, צי מכובד של כלי רכב ביזאריים ומכונות ענק שזנוחות לשולי הכבישים ועוד. בסוף הביקור הגענו לאנדרטה ההיסטורית לזכרו של הקומנדר ולמוזיאון הקטן של העיירה, שהחלק המעניין בו ביותר הוא השלד של פרת הים של שטלר, שנכחדה במאה ה-18.
פרת הים של שטלר, ידועה כאחד המקרים המצערים ביותר של הכחדת מין על ידי הברוטאליות והחמדנות של האדם. הייתה זו חיה ענקית, עבת-בשר, לא תוקפנית, קצרת רואי ובאה לעזרת חברותיה כשהן זועקות לעזרה. היא נתגלתה במצר ברינג בשנת 1741 על ידי חוקר טבע ממוצא גרמני בשם גיאורג שטלר, שעל שמו היא קרויה. שמקלה היה כ-3.5 טונות והיא ניזונה בעיקר מאצות. מכיוון שהפרות לא הכירו את האדם ואת טבעו, הן אפשרו לימאים שביקרו אותן להתקרב אליהן ולשחק עמן בלא כל חשש, אולם המבקרים באיים (שהיו בעיקר ציידי פרוות של טורפים ימיים) ניצלו זאת כדי לצוד את כולן, עד האחרונה שבהן. פרת הים נעלמה בשנת 1768, כ-27 שנים בלבד לאחר שנתגלתה.
לאחר הביקור בניקולסקואי הפלגנו לצפון האי ברינג וירדנו אל החוף. דרך שדות בתוליים העפלנו לנקודת תצפית המשקיפה על נוף קסום במיוחד: מושבת רבייה ענקית של דובי ים, "רווקייה" של אריות ים ענקיים, כלבי ים ולוטרות ימיות שהשתעשעו בין הגלים. שועל שלג ערמומי הטריד את דובי הים ומכל עבר נצפו שפע של עופות ימיים. גן עדן ליונקים ימיים וציפורים.
אריה הים של שטלר הוא הרביעי בגודלו בסדרת הטורפים הימיים, אחרי שני מיני פילי הים והניבתן. הוא ענק בפני עצמו ,מגמד את כל אריות הים האחרים ומשקלו של זכר ממוצע עשוי להיות למעלה מטון. דובי הים, לעומתו, קטנים ושעירים, ומנקודת התצפית שבה ישבנו, ה"משחק" היה לזהות מבין היונקים הקטנים שבחוף מיהו דוב ים ומיהו לוטרה ימית.
הלוטרה הימית היא כוכבת בפני עצמה. זהו עוד מין של יונק הראוי בהחלט לכינוי "יונק ימי", אך אין לו קשר גנטי קרוב עם היונקים הימיים שסביבו, הוא פיתח את יכולותיו הימיות לגמרי בנפרד מהם. למעשה הלוטרה היא בכלל קרובת משפחה של הסמורים, החמוסים, הגיריות והגרגרנים. הלוטרה הימית מיוחדת בכך שהיא הסתגלה לאורח ימי באופן כמעט מוחלט. בנוסף, היא מפורסמת כאחד מבעלי החיים היחידים המשכילים לעשות שימוש בכלים: הלוטרות משתמשות באבנים כדי לפצח צדפות וחלזונות שהן אוספות מקרקעית הים.
שועל השלג (שנקרא גם "השועל הארקטי") הוא סלב אמיתי המייצג את הנופים הארקטיים. בחורף הוא עוטה פרווה לבנה עבה וסמיכה ובקיץ הוא משיל אותה לחלוטין ופרוותו דלילה ובצבע חום כהה. עיניו הירוקות ומלאות ההבעה יוצרות ניגוד מרתק לצבע פרוותו. למרות שהוא יוצר רושם של יצור ביישן, הוא שובב לא קטן המנצל כל הזדמנות לחטוף ארוחה. בתפריט: דגים, גורי יונקים ימיים ואפילו בני אדם, אם הם חלשים מספיק.
הפלגנו הלאה לקמצ'טקה והנוף התחלף לגמרי: הרי געש ציוריים מתנשאים כשמעליהם ענני עשן סמיך המעידים על פעילותם. בחצי האי שוכנים למעלה מ-300 הרי געש, כ-10 אחוז מהם עדיין פעילים. זהו האזור הצפוף ביותר בעולם בהרי געש ואחד המאפיינים הבולטים של חצי האי קמצ'טקה.
הפלגנו בזודיאקים הרחק במעלה נהר הז'ופנובה, שעל גדותיו כפר דייגים קטן ונטוש, וחיפשנו בקדחתנות עיטם שטלר. "עיטם" הוא הלחם של המילים "עיט" ו"ים", וזהו שם כללי לכל מיני העיט השוכנים בסמוך למקווי מים. עיטם שטלר ששוכן באזורי החוף של צפון מזרח אסיה הוא העיטם הכבד ביותר מכל מיני העיט, ומגיע למשקל שיא של 9 ק"ג ומוטת כנפיים של כ-240 ס"מ.
בשעת הערב נכנסנו למפרץ אוואצ'ה (Avacha Bay) רחב הידיים, אל הנמל של פטרופבלובסק-קמצ'טינסקי, בירת מחוז קמצ'טקה והעיר עם השם המסובך ביותר שביקרתי בה מעודי. להבדיל מאנדיר, פטרופבלובסק' היא עיר מטופחת, המשתלבת טוב עם הטבע שסביבה. בהיותה משכנו של נמל התעופה הגדול של המחוז, ובהיות המחוז יעד תיירות שנחשף בשנים האחרונות ותפס תאוצה משמעותית, בירת המחוז הפכה למוקד עלייה לרגל עבור תיירים הרפתקניים. מפטרופבלובסק אפשר לצאת למספר רב של טיולים לאטרקציות מקומיות כגון אגם קוריל המאפשר מפגש קרוב עם דובים חומים הצדים דגי סלמון, טיפוס להרי געש פעילים, רפטינג בנהרות שוצפים ועוד. גולת הכותרת ואתר התיירות המבוקש ביותר במחוז הוא עמק הגייזרים של קמצ'טקה. זהו אתר מורשת עולמי של ארגון אונסק"ו, והריכוז השני הכי גבוה בעולם של גייזרים, אחרי פארק ילוסטון בארה"ב. הגישה לעמק היא במסוקים בלבד, בטיסה שמהווה חוויה בפני עצמה. המסוק לקח אותנו דרך פסגות הרי געש פעילים, בעלי לוע מעשן, למורדות מושלגים, צוקים דרמטיים ויערות רחבי ידיים. נחתנו בלבו של העמק וחזינו בהתפרצויות גייזרים מסוגים שונים, במגוון צבעים, ריחות ועוצמות, נופים שלא מהעולם הזה. לסיום, התמזל מזלנו ודוב חום אחרון הגיע להגיד שלום.
בטיסה חזרה הבטתי מהחלון אל המרחבים האינסופיים של קמצ'טקה, בין פסגות הרים ליערות רחבי ידיים, והתמלאתי באופטימיות מחודשת. נגלתה לפני ארץ בראשיתית ובתולית, של טבע קסום, אוכלוסייה מקומית דלילה, הרים, נהרות וציפורים. ארץ של דובים.

מסעותיו של "הקומנדר" ויטוס ברינג:

בשנת 1724 מונה ויטוס ברינג, הדני, להוביל את המסע הרוסי הראשון לקמצ'טקה. המסע ארך יותר משלוש שנים וכדי להגיע לקמצ'טקה היו ברינג ואנשיו צריכים לעבור את כל רוחבה של רוסיה העצומה על גבי סוסים ומזחלות כלבים, בשיט נהרות ובעיקר – בהליכה. כשהגיע לחצי האי קמצ'טקה הוא בנה ספינה, בשם גבריאלה, והפליג בה לכיוון צפון מזרח ואחר כך צפונה, עבר במצר שמפריד בין אסיה לאמריקה הצפונית שנקרא כיום על שמו – מצר ברינג (למרות שהתגלה כבר קודם על ידי מגלה אחר) והוכיח בכך שאסיה ואמריקה הצפונית אינן מחוברות. אך עבור ברינג הייתה זו רק ההתחלה…
המסע השני לקמצ'קטה ידוע גם בשם "המסע הצפוני האדיר" (Great northern expedition). זהו אחד ממסעות החקר הגדולים והמורכבים ביותר בתולדות האנושות. למעלה מ-3,000 איש הועסקו בתכנון ובהוצאה לפועל של המסע, במשך עשר שנים (בין השנים 1733 ל-1743) ועלותו לכתר הרוסי היתה יותר מ-1.5 מיליון רובל, סכום דמיוני, שהיה שווה ערך לשישית מההכנסה השנתית של רוסיה כולה באותה תקופה!
לאחר ששה ימי הפלגה איבדו שתי ספינות המסע זו את זו בערפל ולא התראו יותר מעולם. אחת הספינות, הסנט פול, הגיעה לאלסקה לאחר חודש אך צוות החוף שנשלח לחקור את אדמתה נעלם ולא שב, וכך גם צוות החיפוש שירד לחפשם. צ'יריקוב, מפקד הספינה, הסתובב וחזר לפטרופבלובסק שבקמצ'טקה. הספינה השנייה, הסנט פטר, בפיקודו של ברינג הגיעו לאלסקה מיד אחריהם אך לא ירדו לחוף אלא מיהרו לשוב לקמצ'טקה. לרוע מזלם, הספינה נחסמה עקב סערה קשה ועלתה על שרטון בקרבת האי ברינג. רבים מאנשי הצוות מתו מרעב ומצפדינה – מחלה שנגרמת עקב מחסור בוויטמין סי ואפיינה מאוד ימאים שיצאו להפלגות ארוכות. ברינג עצמו נפטר מצפדינה ומתשישות ונקבר באי.
46 הניצולים בנו ספינה קטנה משבריה ושאריותיה של הסנט פטר והפליגו חזרה לפטרופבלובסק. במהרה נפוצו השמועות על פרוות הלוטרות הימיות ודובי הים, שהביאו איתם הימאים ולפתע כולם רצו פרווה של לוטרה ימית. נהירה של ציידי פרוות רוסים החלה אל צפון האוקיינוס השקט, האיים האלאוטיים ואלסקה.
בין יתר הישגי המסע היו גילוי אלסקה וסיפוחה לרוסיה, גילוי שרשרת האיים האלאוטיים, מיפוי קו החוף של חצי האי קמצ'טקה, של שרשרת האיים הקוריליים עד ליפן, של חופיה המזרחיים של רוסיה ועוד. כישלונה של המשלחת להפליג מעבר לקצה הצפוני-מזרחי של אסיה אף הוא היה בעל חשיבות בכך ששם קץ לתקווה השאפתנית למצוא "מעבר צפון מערבי" נגיש ואמין שיקצר משמעותית את משך ההפלגה מאירופה לאסיה.