מגזין חיל הים, גיליון ספטמבר 2013

 הקסם של גלפגוס – היכן שפלא הבריאה נגלה לאדם 

להקות של מאות כרישים, הרי געש פעילים, צבי היבשה הגדולים ביותר בעולם, פינגווינים שחיים בקו המשווה, אריות ים שישנים כמו הומלסים על הספסלים הציבוריים בעיירה (אבל במים משתובבים כמו ילדי גן), הלטאה הימית היחידה בעולם, שפע אדיר של ציפורים ימיות, היסטוריה של פיראטים וציידי לווייתנים, תחנת מעבר ללווייתנים והמקום שבו נפל לצ'רלס דרווין האסימון של תורת האבולוציה. אלה הם רק חלק מהסיבות לבקר באיי גלפגוס, היכן שפלא הבריאה נגלה לאדם.

כשהגעתי לראשונה לאיי גלפגוס, זה היה מעט אחרי שחגגתי יום הולדת 30. על איי גלפגוס חלמתי מאז היותי בן שש, ואת מסעו ותגליותיו של דרווין הערצתי בערך מאותו הגיל. בתקופה זו התגלגל לידיי ספר גאוגרפיה ישן, שמשך אותי בגלל הכריכה הדהויה והדפים הצהובים, והאיור המיושן של יליד עם חנית לצד צב ענקי, ובו נכתב: "אי שם בלב האוקייאנוס הפאציפי מצויים האיים המכושפים הקרויים גאלאפאגוס, בהם מתקיימים זה לצד זה בעלי חיים יוצאי דופן כגון צבי ענק, לטאות ימיות, כלבי ים ופינגווינים ובהם כתב סר צ'רלס דרווין את ספרו הנודע "מקורם של המינים" שהכתיב לנו את ידיעותינו גם על התפתחות האדם". השפה הארכאית ואי הדיוקים הרבים לא הפריעו לי, בגיל שש, וחלמתי על אותם איים קסומים שנים רבות לאחר מכן, גם כשסיימתי לימודי תואר שני בזואולוגיה וטסתי לטיול בדרום אמריקה. כמו מרבית המטיילים הישראלים בחלק זה של העולם, חסכתי את מיטב כספי לקראת סופו של הטיול, להפלגה באיי גלפגוס כדי לחזות בבעלי החיים יוצאי הדופן המתקיימים זה לצד זה, בצבי הענק, הלטאות הימיות, "כלבי הים" והפינגווינים היחידים בעולם שחיים בקרבת קו המשווה.
צבי הענק הם כנראה בעל החיים המזוהה ביותר עם איי הגלפגוס. למעשה באופן עקיף, הם אלו שהעניקו לאיים את שמם: בספרדית עתיקה גלפגו היה סוג של אוכף, ואילו צורת שריונם של הצבים הזכירו לספרדים את צורתו של האוכף. כך הוטבע המונח "גלפגו" בהתייחס לצבי הענק של האיים, ולכן האיים זכו לכינוי "איי הגלפגוס".

גם סקרנותו של דרווין התעוררה למראה צבי הענק, שלא הכיר כדוגמתם קודם לכן, ועוד יותר מכך כשגילה, שהצבים שונים במראה ובהתנהגות בין אי אחד למשנהו. הוא גילה שתושבי האיים יודעים להבחין, על פי מראה הצב, מהו אי מוצאו. בדומה לצבים, כך גם מיני הפרושים – ציפורי שיר קטנות השכיחות באיים – נבדלים זה מזה בהתאם לאי שבו הם חיים. 13 מינים שונים של פרושים תועדו על ידי דרווין, כל מין בעל תכונות שונות המתאימות אותו לקיום באותו האי. יותר מהצבים, מזוהים הפרושים עם תאוריית מוצא המינים של דרווין, ולכן נוהגים לכנות אותם "הפרושים של דרווין" (Darwin’s finches בלעז). מאוחר יותר הוא כתב שאותן ציפורים "מעניינות מאוד" (כלשונו) ייתכן שסיפקו חלק מהתשובה למה שכינה "אותה תעלומת כל התעלומות – הופעתם הראשונה של יצורים חדשים על פני האדמה". רשמיו של דרווין מאיי הגלפגוס הם שנטעו בו את היסודות לתורת האבולוציה אותה ניסח ופיתח מאוחר יותר, ופרסמה בספרו "מוצא המינים" ב-1859. "האיים המכושפים," כך כתב ביומנו, "הם שהיו המקור לכל השקפותיי".

בחזרה אל האיים המכושפים
במרץ השנה (2013) חזרתי לכאן שוב, עם קבוצה של צוללים, הפעם, שיצאו איתי להפלגה אל האיים המרוחקים והנידחים ביותר בגלפגוס, היכן שמרבית התיירים לא מגיעים כלל, אבל מרבית הכרישים בהחלט כן.
את הנחיתה בגלפגוס קשה לתאר במילים. בשדה התעופה הקטנטן והצבעוני הצטלמנו ליד פסלים של אורקות ודולפינים, אבל ההתרגשות הגיעה לשיאה כשהגענו לרציף של הספינה: לא הכנתי את החבר'ה למראה המלבב (והמאוד רגיל בגלפגוס, אגב) של חבורת אריות ים "הומלסים" שרובצים על הספסלים האנושיים ועל הרצפה, כך שצריך להיזהר מלדרוך עליהם. גם הסרטנים האדומים שבצדי הרציף, השקנאים שנוחתים לנוח על סירות הדייגים העוגנות, הסולות שעפות מעל וצונחות אל המים וציפורי הפריגטות שרודפות אחריהם כדי לחטוף מהם ארוחה דשנה – כל אלה לא הצליחו להכין את החבורה הנרגשת שלנו, לימים הבאים.
שני האיים הנידחים שאליהם הפלגנו, האי דרווין והאי וולף, הם מהקטנים באיי גלפגוס, שטחם סה"כ כקילומטר רבוע אחד, ואי אפשר כלל לרדת לביקור יבשתי בהם. הם מצריכים הפלגה של כ-10-12 שעות מהאיים המרכזיים, ומסיבות אלה התיירים כלל לא פוקדים אותם, רק הצוללים. בדרכנו אליהם, חצינו את קו המשווה. עם כל הניסיון הימי שלי בחיל הים ובאזרחות, זו הייתה לי הפעם הראשונה שחציתי את קו המשווה בהפלגה. ולמה זה כ"כ חשוב? מסורת ותיקה של ימאים היא, לציין את "החציה הראשונה" בטקס על סיפון הספינה, הכולל "זובור" רציני של מריחה בזפת, הטבעה בחבית מים, קשירה בחבל והעברת הטירונים מתחת לשדרית הספינה וכמובן קצת מלקות בשביל הכיף (של המלקים). דרווין עבר את זה במסעו על הביגל בדרכו מאנגליה אל יבשת דרום אמריקה (ומאוחר יותר אל האוקיינוס השקט ואיי גלפגוס) אבל ממני נחסכה המסורת הלא נעימה, והסתפקתי בישיבה על הסיפון העליון ועישון סיגר, למרות שאני לא מעשן.

לפנות בוקר, התעוררנו למרגלות האי וולף. מיהרנו לשתות את הקפה ולהתארגן לצלילות. בגלפגוס אין שונית אלמוגים כמו באזורים טרופיים אחרים, אלא שונית סלעית בלב האוקיינוס, ושפע אדיר של חיים אופף אותה. במרבית הצלילות אנחנו פשוט יורדים לעומק של 30 מ', מתמקמים היטב על מדף סלע, ופשוט מחכים ללהקת כרישי הפטיש שיחלפו מול פנינו.
בתום הצלילה הראשונה, בה ראינו לא מעט כרישים, אבל גם לא המון, לא התפלאתי שסמדר, אחת הצוללות, שאלה בטון מאוכזב את חיימה, המדריך המקומי: "You know Haime, I thought that in Galapagos we will see more sharks…". ואילו אני, שמכיר קצת את גלפגוס ויודע מה העתיד צופן לנו בחובו, נזכרתי בתנועה שבן דוד שלי היה עושה לאוהדי מכבי מהיציע של בית"ר: "חכו חכו" וחייכתי בצד בסבלנות. אחרי הכל, מחר יום חדש באיים דרווין ווולף.

למחרת בבוקר חווינו צלילת שיא ראשונה. ירדנו למרגלותיו של האי וולף, כמו ביום האתמול, אבל שעת הבוקר המוקדמת והראות המצוינת שתפסה אותנו, עשו את שלהן: להקה של בין 80 ל-100 פטישנים עברה מעלינו ובצילום אחד הצלחתי לתפוס לפחות כ-40 יחדיו. אתם מוזמנים לנסות לספור. חוויה שלא תיאמן, במיוחד אם תיקחו בחשבון את העובדה שמדי פעם כריש תועה חורג מעט מהעדר ועובר במרחק של מטרים ספורים מאתנו, מבחין בנו ובתנועת סנפיר זריזה חוזר מיד לחבריו הכרישים.
חוויה לא פחות משמעותית מזו סיפקו לנו אריות הים: באחת הצלילות פגשנו בעומק חמישה מטרים משפחה של כ-40-50 אריות ים משתעשעים, רובם צעירים יחסית, סקרנים ושובבים, אוהבים אותנו כמעט כמו שאנחנו אוהבים אותם. ופתאום, מתוך הפסטורליה הקסומה, צומחת דרמה:
כריש גלפגוס ענקי מגיח מבין הסלעים, ובשנייה החגיגה נגמרת, כל הגורים החמודים נעלמים כלא היו, וחבורה של גברתנים – אריות בוגרים ומסיביים – מגיחה משום מקום ומלווה את הכריש המאיים החוצה מהגזרה. עוד לא הספקתי להצטער שלא הצלחתי כלל לצלם, והנה הכריש הגיח ליעף נוסף, היישר אליי. הוא הגיע למרחק של מטר אחד בודד, כשרק המצלמה שלי חוצצת בינינו, וגם מצלמת תוך כדי. ברגע האחרון הוא "שבר" ימינה, ונעלם בכחול העמוק, בעוד האריות הגברתנים ממשיכים ללוות אותו כדי לוודא שלא יפגע בצעירים.

על ענקים, דינוזאורים ופינגווינים מקומיים
בהמשך ההפלגה אריות ים הפכו לעניין שבשגרה, למרות ששיגרה מבורכת, והפתעות חולפות בצורה של עטלפי ים ענקיים או להקת ברקודות רק הוסיפו להתרגשות. לעתים קרובות בין הצלילות, דולפינים ליוו אותנו והפכו חברים לדרך, בחלק מהפעמים גם קפצנו אליהם למים אחרי הצלילה, לשנירקול-משחק, מהסוג שדולפינים הכי טובים בו (חוץ, אולי, מאריות הים…).
ליד האי דרווין מתנוססת "קשת דרווין" המרשימה, מחזה שרק ימאים וצוללים זכו לראות, שכן כאמור היא מרוחקת כ-120 מייל מנתיבי השיט של ספינות התיירים. הקשת קיבלה את הצורה הייחודית עקב שחיקה של הרוחות ומפץ הגלים, ויכולתי רק להצטער (או לשמוח) שהים היה שקט ורגוע, ולא זכיתי לראות אותה ביום סוער…
באזור זה, אי אפשר שלא לציין את הלווייתנים המשייטים בין האיים דרווין לוולף. כשלוש פעמים הזעיק אותנו קפטן הספינה בקריאות האהובות: "Ballena Ballena" – לווייתן! פעם אחת זיהינו את הלווייתן כ"אולי גדול סנפיר" (Humpback whale) ופעם שנייה כ"אולי לווייתן גוץ" (Minke whale). אבל הכי שווה היה הלווייתן שזוהה בוודאות כראשתן (Sperm whale). הראשתן הזה שחה ברוגע על פני המים ואנחנו ליווינו אותו כ-20 דקות, כאשר בכל פעם שהגב שלו מלטף את פני השטח – המצלמות שלנו מורמות, ואנו מקווים להנציח בווידאו וסטילס את הסילון שהוא מוציא בכל נשיפה. חוקרים מזהים מיני לווייתנים (ולעתים גם פרטים ספציפיים) על ידי צורת הסילון, סנפיר הגב ובעיקר לפי סנפיר הזנב. הראשתן שלנו הראה לנו את הסילון וסנפיר הגב מספר פעמים, אבל את סנפיר הזנב הוא מראה רק לפני צלילה, וכשזו מתבצעת הוא נעלם לזמן ארוך. הראשתן מסוגל לעצור את הנשימה לפרק זמן של בין שעה לשעתיים, הוא הלווייתן המעמיק לצלול מכל ומסוגל להגיע אף לעומק של קילומטרים אחדים בתורו אחר הטרף החביב עליו: דיונון הענק שוכן המעמקים. אחרי עשרים דקות של שחייה רגועה על פני המים, הראשתן שלנו החליט שזהו הזמן לצלול, וכולנו זיהינו את הכוונה שלו מבעוד מועד, בזכות תנועת הגב המתקמרת שרמזה לנו שעוד מעט יופיע זנב ואחריו הצלילה. ההתרגשות הייתה בשיאה כשהבנו שהציפייה מוצדקת, הזנב שבר את פני המים, עלה אל על והתנוסס לרגע, לפני שהחל לשקוע בדחיפה אדירה ולקחת אתו את הגוף האדיר שמחובר אליו, אל המעמקים.
בעל חיים נוסף שמזוהה מאוד עם האיים, וייחודי ביותר מכיוון שאין לו מקביל במקום אחר בעולם, הוא האיגואנה הימית. דרווין תיאר אותן בכתביו: "הן שחורות כמו הסלעים הנקבוביים עליהם הן זוחלות ותרות אחר טרפם מהים. אני קורא להן 'שדוני החשיכה'. הן בלי ספק הולמות את אזור המחייה שלהם.".
בגלפגוס מתקיימות גם איגואנות יבשתיות, גדולות יותר מהאיגואנה הימית, אולם האחרונה נפוצה יותר וייחודית יותר, בגלל הזיקה לחיים בים. נהוג לומר שזו הלטאה הימית היחידה בעולם. ישנן לטאות נוספות המיטיבות לשחות, כגון דרקון קומודו שבאינדונזיה, הלטאה הגדולה ביותר בעולם. אולם הכוח הענקי של קומודו ("הדרקון") אינו צד במים, אינו צולל לפרקי זמן ממושכים, ומשתמש ביכולת השחייה רק כדי לשנע עצמו מאי לאי. לעומתו ולעומת לטאות שחייניות אחרות, חייה של האיגואנה הימית כרוכים בים. היא ניזונה מאצות ירוקות הנמצאות על הסלעים באזור הכרית ועד לעומק של כ-20 מ'. בגיחותיה התת-ימיות לליקוט מזון היא מסוגלת לעצור את הנשימה לפרקי זמן של כשעה ויותר. כשהן אינן ניזונות הן רובצות על סלעי הלבה השחורים בצפיפות, מווסתות את חום גופן באמצעות השמש. את האיגואנות הימיות ניתן לראות במרבית האיים של גלפגוס, במספרים גדולים וממרחק קרוב, מפני שהן לא חוששות מבני אדם. עם זאת, האטרקציה האמיתית, היא לראות אותן מתחת למים, בעת שהן שוחות או מגרדות אצות מהסלעים למאכל. זו חוויה מרתקת, המרגישה ממש כמו לצלול עם דינוזאורים.
בעוד שאיגואנות וצבים מתקיימים גם באיים טרופיים אחרים בעולם ואין זה מפתיע לגלותם באיי גלפגוס, בעלי חיים כגון אריות ים ופינגווינים, הם חריגים בנוף המשווני (שסביב קו המשווה). פינגווין גלפגוס הוא הפינגווין הצפוני ביותר בעולם, והיחידי שחי גם מצפון לקו המשווה. הפינגווינים הם כמובן עופות של מים ממוזגים או קוטביים, אבל בגלפגוס הם מתקיימים היטב בזכות שני הזרמים הקרים: זרם ההומבולדט שבחסותו הם הגיעו מלכתחילה, וזרם הקרומוול הקר מאוד, שעזר להם להיקלט היטב באיים המערביים.
ההיתקלות הראשונה שלי עם פינגווין בגלפגוס,הייתה מפתיעה ואינטימית. בעודי מנסה לצלם, בצלילה חופשית, להקת דגיגים כסופים שנעו בתיאום מרהיב בעומק של כשמונה מטרים, הגיח לפתע פינגווין זריז מכיווני, חטף את אחד הכסופים וחמק לעומק. בעודי שוחה בנחישות אחר הפינגווין שמשך את תשומת ליבי, הוא נעלם לי בתוך, איך לא, מקבץ של כארבעים צבי ים ענקיים, שפשוט רבצו במקומם ולא זזו. כל אחד עם שריון של מטר לפחות. הרגשתי כאילו הגעתי לארץ הענקים.

מחול הכנפיים שמעל המים
מבחינת בעלי הכנף שמתקיימים באיים, גלפגוס זה ממש חגיגה לעיניים. הסולות כחולות הרגל (Blue footed boobies), אף הן אחד מהאייקונים המזוהים עם האיים, משעשעות בריקוד החיזור המסורבל שלהן, ובאקרובטיות האווירית והימית כאחד, בעת שהן צונחות לעומק ניכר על מנת לשלות דג עסיסי. וירטואוזית שאינה נופלת מהסולה היא הפריגטה, שאמנם לא יודעת לצלול בים כדי ללכוד דגים, אבל יודעת היטב לצלול באוויר כדי ללכוד את הדגים מפיהן של הסולות האומללות, שטרפן נחמס מהן על ידי עוף גדול יותר וחזק יותר. לפריגטות מצג חיזור מרהיב משלהן – בעונת החיזור הזכרים מנפחים שקית אדומה בחזה, ונראים כאילו יש להם כדורגל נפוח בחזית הצוואר, מתחת לראשם.
באיים חיות עוד ציפורים רבות, שקצרה היריעה מלתארן אבל שומה עלינו להזכיר את הקורמורן חסר התעופה הפורס את כנפיו לייבוש על החוף לאחר כל טבילה, כאילו עוד לא הבין שאין בכך טעם – הוא לעולם לא יוכל להשתמש בהן ממש משום שהוא, מה לעשות, איבד את כושר התעופה שלו במרוצת השנים ומכאן שמו: קורמורן חסר תעופה.
את היום אחרון בילינו בעיירה פוורטו איורה באי סנטה קרוז, העיירה הגדולה והמרכזית ביותר באיים, לטובת הסתובבות וקניות, הרי אי אפשר לחזור ארצה בלי טי-שירט של פטישנים או פסל של איגואנה לסלון. עמוסים בחוויות ותמונות מרהיבות, חזרנו הביתה, כשבתוכנו מקננת כבר התכנית לשוב להפליג ולצלול בגלפגוס, המקום המדהים ביותר עלי אדמות, גם בשנה הבאה.