מתוך מגזין חיל הים, מדור קרבות ימיים

נפילתה של המעצמה הימית ששלטה בים וניצני צמיחתה של מעצמה ימית אחרת

"מעולם לא נוצח העם ששלט בים" – זהו ביטוי שכולנו, כאנשי חיל הים, הכרנו ושיננו. ואכן לעוצמה הימית של מדינה כלשהי, לא כל שכן של מעצמה ימית בעולם שלפני טכנולוגיות האוויר, יש השפעה מכרעת על עתידה ומעמדה. אולם, גם השליטה בים אינה מובטחת לאף מעצמה, וקרה לא אחת בהיסטוריה האנושית ששליטה ימית עברה מעם אחד לעם אחר, ועמה הניצחון. מסעה של הארמדה הספרדית הוא סיפורו של קרב ימי היסטורי רב משמעות, ששינה את מאזן הכוחות באירופה וגם השאיר אחריו כמה לקחים חשובים, הקשורים במנהיגות, תעוזה, גמישות מחשבתית ונחישות.
בשנת 1588 הפליג מנמל קדיס בספרד הצי הימי הגדול ביותר שנראה עד אז באירופה. מטרתו של הצי הספרדי הייתה להשמיד את הכוח הימי העולה של הממלכה הבריטית, לפלוש לאדמת אנגליה ולהכות באנגלים בעוצמה. לרשות הספרדים עמד כוח ימי אדיר, במונחים של אותה תקופה: כ-130 אניות מלחמה, שחלקן נבנה במיוחד לצורך ההתקפה המוחצת. הספינות הספרדיות היו גבוהות, מבוצרות, בעלות תותחים כבדים וחימוש רב. הן נשאו למעלה מ-25,000 ימאים ולוחמים.
התוצאה הסופית של המסע היומרני הזה, הייתה שהצי הספרדי הוכה קשות והאימפריה הספרדית ספגה מכה אדירה, שהייתה לה השפעה מהותית על מאזן הכוחות העולמי במאות הבאות.
ההפסד הצורב לספרד נבע מתכנון לקוי, אי התחשבות בתנאים הגיאוגרפיים והשפעת מזג אוויר, כמו גם תורת לחימה מיושנת שלא תאמה את אופי הלחימה הימית של אותה תקופה. מסיבה זו, יש לנו הרבה מה ללמוד מהסיפור המרתק הזה, ובקלות גם אפשר למצוא הקשר רעיוני בין המערכה בתעלת למאנש ב-1588, לקרבות במזרח הים התיכון ב-1973, במסגרת מלחמת יום הכיפורים. אבל לשם כך, נצטרך לחזור אחורה אל אמצע המאה ה-16 ולהתעמק קצת ברקע להתקפה הספרדית…

רקע לקרב
החל מ-1558 שלטה בבריטניה המלכה אליזבת הראשונה, אשר תמכה בדת הפרוטסטנטית החדשה, שנהייתה מקובלת בבריטניה באותה תקופה. ספרד הקתולית הייתה באותה תקופה המעצמה הימית החזקה בעולם, שלטה בחלקים נרחבים באירופה והייתה בעלת שליטה מוחלטת כמעט במושבות בעולם החדש, במרכז ובדרום אמריקה. הקונפליקט בין ספרד לבריטניה בא לידי ביטוי בשתי הזירות הללו: באירופה, תמכה המלכה אליזבת בפרוטסטנטים שבארצות השפלה – בלגיה והולנד – אשר מרדו בכתר הספרדי הקתולי. ובעולם החדש, מרכז ודרום אמריקה, פעלו כל העת יורדי ים בריטים, פיראטים בעיניי הספרדים, ששדדו ובזזו אוצרות מהספינות והמושבות הספרדיות ביבשת. בתחילה פליפה השני מלך ספרד לא ראה בבריטניה אויב, אלא רק מטרד שיש לגייס לצדו, וניסה לשאת לאישה את אליזבת כדי לאחד כוחות עמה. אולם לאחר סירובה להינשא לו והתעקשותה לשמר את הדת הפרוטסטנטית ובמיוחד לאור תמיכתה הן במורדים בארצות השפלה והן בפיראטים הבריטיים שבים הקריבי, ראה בכך המלך הספרדי הכרזת מלחמה מצד בריטניה, והגה תכנית גרנדיוזית על מנת להסיר את האיום הבריטי – אחת ולתמיד.

התכנית הספרדית
בשנת 1586 פקד המלך פליפה השני על הרכבת צי משימה אדיר, שיכלול ספינות מלחמה גדולות שייבנו בחשאי בקדיס, עיר נמל מרכזית לחופיו של האוקיינוס האטלנטי. הצי אמור היה להשיג שליטה בתעלת למאנש, המפרידה בין בריטניה לאירופה, הודות ליתרון המספרי של ספינות המלחמה, ליתרון החימוש הכבד ועדיפות כלי השיט. לבריטים כמעט לא היו ספינות מלחמה גדולות, בסדר גודל של הספינות הספרדיות. לאחר שישיג הצי הספרדי שליטה בים העוטף את בריטניה, הוא יחבור אל כוח יבשתי גדול שחנה בארצות השפלה, ויאפשר את הובלת הכוח היבשתי על גבי דוברות אל אדמת אנגליה. שם יפגעו הצבא והצי הספרדי באנגלים, ויאלצו אותם להפסיק את התמיכה במורדים הפרוטסטנטים בארצות השפלה, לחדול מהתקפות הפיראטים על ספינות האוצר הספרדיות באמריקה ואולי אף יצליחו להחזיר את הדת הקתולית להיות הדת הרשמית והנפוצה בממלכה המאוחדת.

סר פרנסיס דרייק- פיראט ומפקד
מכל הדמויות שלקחו חלק בדרמה שהתחוללה בין ספרד לבריטניה בזמן הפלגת הארמדה, שווה להתעכב קצת על דמותו של סגן מפקד הצי הבריטי בקרב, אדמירל משנה סר פרנסיס דרייק.
בעשורים שקדמו להפלגת הארמדה, דרייק היה פיראט לכל דבר. בשיוטיו אל הים הקריבי הוא הצליח לבזוז ספינות אוצר ספרדיות רבות, והביא עמו אל אנגליה כמויות אדירות של זהב וכסף, שקנו לו כבוד רב בעיני המלכה אליזבת. ב-1577 יצא דרייק בראש משלחת בת חמש ספינות אל חופיה המערביים של אמריקה למסע גילוי ומחקר, אבל המטרה הלא רשמית הייתה כמובן שוד וביזה של אוצרות הספרדים בפרו ואקוודור. עד שהגיע לאוקיינוס השקט איבד דרייק את שאר ספינותיו, אבל המשיך עם הספינה שלו וחצה אותו אל עבר אסיה, חצה את האוקיינוס ההודי, הקיף את אפריקה ועלה צפונה באוקיינוס השקט עד שובו כגיבור לבריטניה. בכך הוא היה לאדם השני שהקיף את העולם ולבריטי הראשון שעשה זאת. ביחד עם עיסוקו בשוד ספינות הספרדים, הישגו האדיר הזה היווה התרסה ברורה אל מול השלטון המוחלט של ספרד בים, ודרייק הפך להיות אויבו הישיר של הכתר הספרדי.
הישגיו אלה השיגו לו כבוד נוסף ואת תואר האצולה "סר" שקיבל מידי המלכה אליזבת. אבל אולי הנועזת בעלילותיו כנגד הספרדים, הייתה ב-1587, בעת שהצי הספרדי היה בעיצומן של ההכנות החשאיות לקראת ההתקפה על בריטניה. דרייק הוביל כוח ימי לא גדול מבריטניה אל עיר הנמל הספרדית קדיס והפתיע את הצי הספרדי בפתח הנמל. הכוח הבריטי טיבע כ-30 ספינות ספרדיות, בטרם פרש את מפרשיו ושב אל אנגליה. בכך פגע דרייק בהכנות הספרדים לקראת המתקפה הגדולה של הארמדה ועיכב אותה, הפחית מכוחה, וקנה זמן ניכר שבו היו יכולים הבריטים להמשיך ולהיערך להגנת מולדתם.
בזמן הפלגת הארמדה תפקד דרייק כסגן מפקד הצי הבריטי המגן, וגם בתפקיד זה היוו תעוזתו ותורת הלחימה החדשנית שבה נקט תפקיד מפתח בהכרעה הבריטית.

מהלך הלחימה והקרבות
הארמדה יצאה לדרך ב-28 במאי 1588, והתקדמה לאט מאוד. הספינות היו כבדות, הרוחות נגדיות, הים סער, והצי היה גדול מדי מכדי להתנהל בצורה מאורגנת וסדורה. במקביל, בעיר פלימות' שבבריטניה, נערך הצי הבריטי, שהצליח בינתיים לגייס כמות גדולה מאוד של ספינות קטנות יחסית, רובן אינן ספינות מלחמה כלל. דרייק הגה תכנית לצאת ולהכות בארמדה עוד בטרם יעזבו את חופי ספרד, כשאינם מאורגנים ולא מצפים להתקפה בריטית. אולם אותו מזג אוויר שהקשה על הספרדים להתקדם, גם מנע מהצי הבריטי לחצות את התעלה והבריטים נאלצו לחזור לנמל פלימות'. כך קרה שדווקא הצי הספרדי הוא שהגיע קודם אל האנגלים והפתיע אותם כשהם עוגנים בנמל, ופגיעים להתקפה. אולם הספינות הספרדיות הכבדות והעמוסות לעייפה היו מנועות מלהתקרב אל הנמל הרדוד בזמן השפל, ועד שהגיעה הגאות כבר ירד הערב. הספרדים לא האמינו שהצי הבריטי יעז לצאת החוצה מהנמל בשעות החושך, וחיכו לבוקר להתקפה. הם טעו. בחסות החושך והגאות הספיק הצי הבריטי להרים עוגן ולהיערך למתקפה – בקרב פלימות', המגע הראשון בין שני הציים היריבים.
הספינות הבריטיות היו קלות יותר, ויכולת התמרון שלהם כנגד הרוח הייתה עדיפה בהרבה. הספרדים ניסו להילחם בטקטיקה הישנה והמסורתית, של הצמדת דופן לדופן והשתלטות על כלי השיט של האויב על ידי לוחמים חמושים. אולם עם יכולת התמרון העדיפה של הספינות הבריטיות, טקטיקה כזו נידונה לכישלון חרוץ. הבריטים נעו במבנה מאורגן ומסודר כך שכל הספינה הייתה יכולה לירות בתותחיה ולפנות את השטח והגזרות לספינה הבאה בתור. הבריטים אמנם הצליחו לפגוע בספינות הספרדיות, אבל התותחים שלהם היו קטנים, בעלי פגזים קלים וכמות אבק שריפה מעטה. פוטנציאל הנזק של הפגזים הבריטים בספינות הספרדיות המבוצרות, היה מזערי, שלא לומר זניח. כך תוצאות הקרב היו בזבוז רב של תחמושת מצד שני הצדדים, בלגאן גדול של שני ציים שלחמו בלילה ובים סוער והתפזרו לכל עבר, ללא נזק ממשי לאף אחד מהצדדים. הצי הספרדי הצליח לנתק מגע ולעשות את דרכו אל הצד המזרחי של התעלה, אל עבר צרפת, כדי לחבור עם הכוחות היבשתיים, אולם טרם יצר עליונות ימית כפי שהכתיבה המשימה שלו. כל אותו זמן הצי הבריטי המשיך לרדוף אחריו, כשעוד ועוד כלי שיט מצטרפים להתקפות מכל נמל בריטי, רובם על ידי אזרחים ומתנדבים שכלל לא היו מסוגלים לגרום לנזק, אבל בהחלט תרמו לכוח ההרתעה של הצי המגן.

רוחות של שינוי
לאחר מספר שבועות של הפלגה בתעלת למאנש, הרוח השתנתה לטובת הספרדים, ואפשרה להם להפליג ברוח גבית אל עבר הצי הבריטי. אולם שוב, תוצאות הקרב לא היו מכריעות לאף אחד מהצדדים. לספרדים היה יתרון בכוח האש ובחוזק הספינות, אבל הסרבול והאיטיות של ההתנהלות שלהם לא איימה על הצי הבריטי הקל והמקצועי. הבריטים מצדם, החלו להעז ולהתקרב לטווחי ירי מהארמדה, אבל הסבו לה נזקים קלים בלבד, ותחת זאת בזבזו כמויות גדולות של תחמושת. אולם אט-אט התפזר הצי הספרדי, שלא מצא מקום נאות לעגינה בטוחה והתארגנות מחדש. אל הכוחות המפוזרים של הספרדים הספינות הבריטיות העזו כבר להתקרב לטווחים קרובים ממש, אבל לא נתנו להם להיצמד דופן לדופן, מחשש מהיתרון של הספרדים בקרב פנים אל פנים, בזכות הניסיון הצבאי והחימוש הרב. מטווחים קרובים הצליחו הספינות הבריטיות להסב נזקים לספרדים, וספינות ספרדיות רבות טובעו או נלכדו בידי האויב.
כשהרוח השתנתה שוב, מפקד הכוח הספרדי, הדוכס ממדינה סדוניה, ראה בכך הזדמנות פז לניתוק מגע, והארמדה הפליגה לעבר צפון התעלה, כשכל העת הצי הבריטי מזנב בה ומסב לה אבדות, עד שאזלה התחמושת והספינות הבריטיות חזרו דרומה.

ספינות הבערה של הצי האנגלי
בעת שהספינות הספרדיות עגנו מול חופי צרפת, בהמתנה לכוחות היבשתיים שאמורים היו לחבור אליהם, הצי האנגלי התכונן לעוד התקפה. לספינות האנגליות נותרה תחמושת מעטה, והאזור שבו עגנו הספינות הספרדיות היה רדוד ומסוכן לניווט, במיוחד בלילה. לכן האנגלים נקטו בטקטיקה נועזת ובלתי צפויה: ספינות בערה. הוכנו כשמונה ספינות משא שהועמסו באבק שריפה, זפת וגופרית, והפליגו בחסות הלילה ועם הרוח והזרמים, מאוישות בהגאי בודד על סיפונה של כל אחת. כשהיו הספינות בטווח קרוב לצי הספרדי העוגן, הציתו ההגאים את הספינות ומילטו עצמם בסירות הצלה שנקשרו לירכתיים. מרבית הספינות הספרדיות חתכו את חבלי העוגנים כדי להימלט מספינות הבערה, ולמרות שרק ספינה אחת עלתה באש וטבעה, הבהלה והאנדרלמוסיה שנוצרו עקב ההתקפה הלילית הזו השאירו את חותמם. הצי הספרדי נאלץ לצאת באישון ליל ממקום עגינתו, ולהפליג, דרך שרטונות החול, אל הים הפתוח והרוחות שסערו בחוץ. הספרדים מצאו את עצמם שוב מוכים ולא מאורגנים, מצפים למתקפה של הבריטים, ולא ידעו כלל שמצב התחמושת של הבריטים הייתה אף היא בכי רע.

החזרה לספרד
כעת היה הצי הספרדי לכוד מצפון לבריטניה, בלי יכולת לחזור דרומה דרך התעלה, הן עקב הרוחות ויכולת התמרון המוגבלת של ספינותיו, והן מחשש מהצי הבריטי שמתארגן מחדש להתקפה. לכן לא היה מנוס מלהקיף את האיים הבריטיים מצפון וממערב, ולנסות לרדת דרומה באוקיינוס האטלנטי, במרחק הבטוח מחופי אירלנד וסקוטלנד. מלאי המזון של הספרדים כמעט שאזל, לא נותרו להם מי שתייה והמלחים היו תשושים ומיואשים. הם נאלצו להשליך לים כמויות גדולות של ציוד ותחמושת, ואף את הסוסים שהיו אמורים לשמש את חיל הפרשים שלהם בפלישה לאדמת אנגליה. בגלל חוסר הבנה במשטר הזרמים, הספרדים לא לקחו בחשבון את זרם הגולף שנשא אותם צפונה ומזרחה, הקשה עליהם את התנועה דרומה וקרב אותם כל העת לצוקים הסלעיים של חופי בריטניה, שם ספינות ספרדיות רבות התרסקו ונטרפו. חיילים ספרדים שניצלו ושחו אל החוף, הומתו על ידי חיילים או תושבים בריטיים שעשו בהם משפט שדה.
אחרי כל התלאות האלה, אל אדמת ספרד חזרו כמחצית מהספינות שיצאו לדרך, ואך כשליש מהימאים והלוחמים שהיו על סיפונן.
הספרדים נחלו כישלון צורב, שנבע מהיערכות גרועה, תורת לחימה מיושנת וחוסר הבנה עם תנאי הים ומשטר הזרמים.
כששמע על התוצאות העגומות של הארמדה, אמר פליפה מלך ספרד: "שלחתי את הארמדה נגד בני אדם, לא נגד הרוחות והגלים של אלוהים".
תוצאות הקרב הם שהצי הספרדי נחלש, ומשלב זה ואילך הצי הבריטי הלך ונהיה לצי החזק ביותר באירופה. ספרד נתרה מעצמה עולמית, אבל אנגליה הוכיחה שהיא מעצמה עולה שאין להתעלם ממנה, ובמהלך מאתיים השנים הבאות תפסה את מקומה כמעצמה החזקה בעולם.
טקטיקת הלחימה המיושנת של הצמדות שתי ספינות זו לזו והשתלטות פיסית על ספינת האויב נזנחה עקב לקחי הארמדה, וערכם של התותחים כגורם המכריע בלחימה הימית הוכח, ולמעשה נותר הגורם החשוב ביותר עד לקרב לטקייה שמלחמת יום כיפור, קרב הטילים הימי הראשון בהיסטוריה.
גם התעוזה ההתקפית שהנהיג סר פרנסיס דרייק הייתה למודל רב משמעות בתורת לחימה של ציים, וגם עקרון זה מקבל ביטוי ביוזמה ובהתקפיות שהנהיגו מפקדי חיל הים בזמן מלחמת יום הכיפורים.
* * *