טבע הדברים, גיליון 206, דצמבר 2012

"רד, מטייל נועז, אל מכתש הר הגעש 'סנפלס'… כך תגיע אל בטן האדמה. אני עשיתי זאת."

במילים אלה, שקרא פרופסור לידנברוק במגילת קלף עתיקה שהתגלגלה לידיו, "שוכנע" לצאת למסע מוטרף אל מרכז כדור הארץ, אל בטן האדמה, מסע שהוביל אותו לעומק של 6,000 קילומטר מתחת לפני השטח וארך כ-13 שבועות. במהלך המסע צולחים חברי המשלחת ים תת-קרקעי ברפסודה מאולתרת, מוצאים שרידי בעלי חיים קדמוניים, מתוודעים ליערות בעלי צמחייה נטולת פיגמנטים וחסרת צבע, שלא ראתה את אור השמש ואפילו פוגשים פרא אדם בעל ממדים עצומים. התוצאה החשובה ביותר של מסעם הדמיוני, אולם, היתה שספרו החשוב השני של ז'ול ורן – "מסע אל בטן האדמה" הפך לרב-מכר וקיבע את ז'ול ורן כחלוץ ז'אנר המדע הבדיוני בספרות, ומגדולי הסופרים של צרפת במאה ה-19.
את הספר כתב ז'ול ורן בהשראתה של מערת שקוציאן שבחבל ארץ קארסט שבדרום סלובניה, ואל אותו חבל ארץ ממש, גם אנחנו שמנו פעמנו כדי לקבל השראה דומה – בבטן האדמה.
המסע שלנו – של ירדן ושלי – לא היה כה עמוק או ארוך כמו זה של גיבוריו הספרותיים של ז'ול ורן, ומובן שלא התקרבנו למרכז כדור הארץ או התעמתנו עם בעלי חיים קדמונים. אבל הוא בהחלט כלל ירידה לבטן האדמה, צליחה של מספר רב של אגמים תת-קרקעיים בסירות גומי, מפגש עם בעלי חיים שלא ידעו אור שמש מהו והרפתקאות רבות נוספות.
בסלובניה בחרנו כיעד לירח הדבש שלנו, לא פחות. זו ארץ מקסימה של טבע מגוון ואנשים חביבים. "ניו-זילנד של אירופה" כך כיניתי אותה, ולא בכדי. יומיים לפני הגעתנו למערות ואל המסע לבטן האדמה, טיפסנו אל פסגת הר הטריגלאב – הנקודה הגבוהה ביותר במדינה, וטרק קשה שכל סלובני שמכבד את עצמו מקפיד לעשות לפחות פעם אחת בחייו. אחרי שהוסמכנו כסלובניים בראש ההר הלאומי, כולל הטקס של ספנקינג בפסגה והחתמת הדרכון בחותמת הטריגלאב, הדרמנו לכיוון האתגר הבא, והמאוד מייצג את הטופוגרפיה הסלובנית: חבל ארץ קארסט.

"קארסט" הוא שמה של תופעה גאולוגית המאופיינת על-ידי מערכת ניקוז תת-קרקעית. נוף קארסטי טיפוסי כולל תופעות גאולוגיות כגון בולענים, מערות, נקרות אנכיות וכיוצאים באלה. להיווצרותו דרושים שלושה תנאים:
– מסלע מסיס – לרוב שכבות של סלע גירני.
– כמות משקעים מספקת – גשם, שלג או ברד.
– פחמן דו-חמצני – המצוי כמובן בשפע באטמוספירה ובפרט באזורים מרובי צמחייה.
המשקעים ממיסים את הפחמן הד-חמצני ושוטפים את הגיר כחומצה פחמתית. ההמסה של הגיר יוצרת חללים תת-קרקעיים שלא ניתן להבחין בהם מעל פני הקרקע. לבסוף נוצר חיבור עם מערכת הניקוז התת-קרקעית במפלס מי התהום, ונפערים חללים תת-קרקעיים גדולים וקומפלקסים של מערות מתחת לפני האדמה. חשוב לציין שתהליך ההמסה הכימי הינו הפיך, ובמצבים מסוימים הנוזל החומצי משקיע את גיר, ליצירת "משקעי מערות" היוצרים צורות מרהיבות – ועל כך עוד יסופר בהמשך.
חבל ארץ קארסט שבדרום סלובניה הוא הוא שנתן לתופעה הגאולוגית את שמה – בשל ריבוי המערות שנוצרו בדרך זו. אלפי מערות התגלו עד כה בחבל ארץ זה, מתחת לכבישים ויערות, שדות ועיירות. מערות רבות עוד מתגלות בו מעת לעת, גם בתקופה זו. המפורסמת ביותר היא אולי מערת פוסטוינה, שאורכה למעלה מ-20 קילומטר והסיור בה כולל גם נסיעה של כ-10 דקות ברכבת פתוחה ומהירה החולפת על-פני אולמות רבים של זקיפים ונטיפים.
מערה תיירותית ידועה נוספת היא מערת שקוציאן שהוזכרה זה מכבר, ושפרט לעניין וההשראה שמצא בה ז'ול ורן, היא גם היחידה שמוגדרת כאתר מורשת עולמי ע"י ארגון יונסק"ו.
כמו מרבית התיירים שמבקרים בדרום סלובניה, גם אנחנו לא ויתרנו על הביקור התיירותי ב"מערות הקהל" ("show caves") המפורסמות פוסטוינה ושקוציאן, אבל היה ברור לנו שכדי לקבל חוויה אמיתית של מסע לבטן האדמה, אנחנו צריכים לחקור את קרביה של קריז'נה ימה, או Cross Cave, כפי שהיא מכונה באנגלית עקב קרבתה לכנסיית צלב מקומית. מערת קריז'נה תיירותית הרבה פחות, היא נמצאת באמצע היער ולא קרובה למסלול התיירים, ארוכה פחות מאחיותיה המפורסמות (או לפחות החלק בה שהתגלה עד היום) ולא כוללת אולמות אדירי מימדים כמעט בכלל. מאידך, היא מפורסמת בזכות מערכת האגמים התת-קרקעיים העניפה שלה (למעלה מ-45 נספרו עד כה) ובשל היותה אחת מהאקו-סיסטמות (סביבות החיים) התת-קרקעיות העשירות ביותר בעולם, עם 44 מיני בעלי-חיים בתוך המערה. הסיור הסטנדרטי בה כולל קבוצות קטנות של עד 15 איש, וסיור מודרך שאורך כשעה וכולל גם שיט קצר באגם תת-קרקעי. נשמע נחמד, אבל לנו זה לא הספיק: שמועה גונבה לאוזנינו שבימים של מזג אויר יציב אפשר לצאת גם לסיור ארוך בהרבה, באופן פרטי עם ליווי של חוקר מערות, ללא קבוצה כלל ולחלקים של המערה שתיירים כמעט ולא פוקדים. למעשה, שאף אחד אינו פוקד, למעט קומץ חוקרים מסורים, שהמערה היא חייהם.
לצערנו, בעת שאנחנו טיילנו בקארסט, מזג האוויר לא היה יציב ואי אפשר היה לצאת לסיור המעמיק. על הסיור הסטנדרטי, בן השעה, העדפנו לוותר. כך קרה שהמשכנו את דרכנו למזרח המדינה, אל מחוזות היין והספא, אחרי שביקרנו בקארסט ובמערות הגדולות, אבל ללא שחווינו מסע אמיתי אל בטן האדמה.
ואז התקשרנו שוב, מהצד השני של המדינה. למזלנו סלובניה אינה מדינה גדולה, שטחה דומה לשטח ישראל, ולמזלנו הכפול מזג האוויר הספיק להתייצב וכעת נותרה הדילמה: האם לסוע ברכב 3 שעות לכל כיוון, רק כדי לצאת להרפתקה בקריז'נה ימה? והתשובה היתה: "קריז'נה ימה – Here we come!".
מהכביש המתפתל שעובר בין ההר ליער, קל היה לפספס את הדרך הלא סלולה ששלט עץ שעליו כתוב "Krizna Yama" הפנה אותנו אליו. לאחר עוד נסיעה קצרה באותה דרך שסלולה רק על-ידי מרבד של עלי שלכת, הגענו לבקתת עץ קטנה, ולידה זיהינו את מת'יו, שאיתו שוחחנו בטלפון כדי לתאם את הביקור הנ"ל.
מת'יו קיבל את פנינו בלבביות. אפילו שהגיע לפנינו הוא התנצל על שאיחר ברבע שעה, בגלל שדובים נכנסו הבוקר לגינת ביתו ועשו שמות בצמחייה, ומייד הכניס אותנו לבקתה להצטיידות ותדרוך קל.
הוא וידא שהבאנו איתנו בגדים חמים, המליץ שנלבש שני זוגות גרביים, מעל כל זה סרבל אדום, קסדה עם תאורת מערות חזקה ומשוט לכל אחד.
מצוידים למשעי הוא הוביל אותנו לפתח המערה, החסום בשער סורגים כבד. אבל מת'יו, כמובן, הוא איש המפתח. הוא גיאוגרף וחוקר מערות, נשיא אגודת חקר המערות של אזור קארסט, ולמרות שגילה אי אלה מערות בעצמו – קריז'נה היא החביבה עליו, וזו שהוא מבלה בקרביה את מרבית זמנו.
במקרה או שלא במקרה, ציינתי לעצמי, צבע עורו חיוור ביותר, עיניו בהירות עד שקופות, החיוך שלו רפה והוא נראה כמו אדם שבילה הרבה שעות מתחת לפני האדמה.
" Ata-lef" הוא מפתיע אותנו בידע שלו בנבכי השפה העברית, ומצביע על היונק המעופף שמאכלס מערות בכל רחבי העולם. אבל מבחינתו עטלף, כמו שאר היונקים שהוא עוד יציג לנו בסיור במערה, הם לא חיית מערות "אמיתית". כלומר, הם לא מבלים במערה את כל חייהם.
לאט לאט העיניים שלנו התרגלו לחושך. קריז'נה ימה, להבדיל משקוציאן או פוסטוינה, אינה מוארת כלל. כלומר האור היחיד שיש בה, זה האור שהבאנו עמנו, על הקסדות שלנו. אחרי הליכה קצרה אנחנו עוצרים ליד שולחן תצוגה, בו מופיעות שתי גולגלות. האחת הינה גולגולת של דוב גדול מימדים. והשנייה גולגולת של דוב מפלצתי. הראשונה היא של הדוב החום, מאותו סוג שחיטט הבוקר בפרחיו של מת'יו. השנייה היא גולגולתו של דוב המערות הקדום, מין שנכחד זה מכבר, וגולגלות רבות שלו נמצאו במערה הזו. לו היה דוב המערות קיים היום, הוא היה בקלות הטורף היבשתי הגדול ביותר בעולם, משקלו של זכר ממוצע חוצה את קו 1,000 הק"ג. הדובים הגדולים ביותר הקיימים היום בעולם, דוב הקוטב ודוב הקודיאק, מגיעים אך בנדיר למשקל של 750-850 ק"ג, ונחשבים היום לטורף היבשתי הגדול ביותר, ללא מתחרים.
חוקרים משערים שלצד צמצום אזורי המחייה שלו, דוב המערות הוכחד מאירופה גם עקב ציד על-ידי בני האדם, ואולי אף על-ידי האדם הניאנדרטלי – בעיקר משום שהוא התחרה איתם על אותם איזורי מחייה, והפריע לקיומם הבטוח של בני האדם.
לעומת דוב המערות, הדוב החום האירו-אסייתי, הוא הקטן בדובים החומים ומשקלו של זכר בוגר גדול מימדים אך בנדיר יעלה על 250-300 ק"ג. בעבר אירופה היתה רוחשת דובים חומים אירו-אסייתים, וגם רוסיה שפעה בהם לכל רוחבה. אולם במדינות רבות הוכחדו הדובים עקב ריבוי ציד, וכיום האיחוד האירופי אוסר על ציד דובים, גם היכן שהם מהווים "מטרד" כביכול לאוכלוסייה המקומית של בני האדם. בדרום סלובניה, ביערות של חבל הקארסט, שוכנת אחת מאוכלוסיות הדובים הגדולות ביותר של מזרח ומרכז אירופה. לטענתו של מת'יו, חובב דובים קטן במיוחד וגם צייד נלהב בזמנו הפנוי, האוכלוסייה חצתה מזמן את התחום הנורמלי והטבעי לה, ותחת מטריית ההגנה של האיחוד, הסלובנים סובלים מהתקפות של דובים על בתיהם וגינותיהם. לפי התחזית הפסימית שלו, זה רק עניין של זמן עד שמפגשים הרי אסון בין דובים לבני אדם ייעשו שכיחים.
באופן אישי אני לא נוטה להאמין לאדם שמחזיק רובה ציד בבית ומחפש מטרות להרחיב את רפרטואר הציד שעל קירו, בין אם הוא גאוגרף שחוקר מערות ויודע לומר "Ata-lef" או לא.
בעת שמת'יו הפליג בדיבוריו על מטרד הדובים והפתרון שלו לבעיה, אני הפלגתי בדמיוני 50,000 שנה אחורנית ודימיתי מולי צייד ניאנדרטלי, המסביר לי מדוע אוכלוסיית דובי המערות גדלה באופן בלתי טבעי וכיצד ניתן לפתור את הבעיה.
מהורהרים, עזבנו את שולחן הדובים שבפתח המערה, והעמקנו מטה בשביל חלקלק ובוצי, המתפתל בתלילות אל החשיכה שמתחתנו, מרגישים די בטוחים שדובים לא נפגוש כאן היום…
אחרי זמן-מה נקרה על דרכנו היונק השלישי שהתוודענו אליו, והאחרון למערה זו: "Nam-ne-man" מודיע לנו מת'יו את מה שלעולם לא היינו מצליחים לנחש לבד: נמנמן. נמנמן העצים הוא מין מכרסם שוכן יערות וחורשים, החי גם בארץ למרות שנדיר לראותו, בין השאר בגלל היותו פעיל לילה. אל מערת קריז'נה ימה מגיעים נמנמנים תועים וטועים, וחלק מהם לא מצליחים למצוא את הדרך החוצה ומתים ברעב. אין שום דבר בתוך המערה שיכול לשמש אותם כמאכל, ולכן הסיכוי היחיד שלהם לשרוד זה למצוא את שער הברזל שבקצה המערה, או להילכד באחת המלכודות שמת'יו מפזר בה מדי פעם. גם הם, כמו העטלפים, אינם חיות מערות "אמיתיות" לדידו של צייד הדובים.
אחרי כ-30 דקות של ירידה תלולה, הבחנתי בגוש צהוב ובוהק מול אלומת הפנס החזקה של מת'יו: סירת הגומי הראשונה שלנו. זו סירה גדולה יחסית, שכן האגם הראשון הוא חלק מהסיור הבסיסי, שאליו מוציאים גם קבוצות קטנות של עד 15 מטיילים. אבל מבחינתנו היא רק סירת-מעבר, אל הגדה השנייה. ירדן ואני יושבים על צדי הסירה ומת'יו חותר עבורנו אל עבר הצד השני. "זה סוף הסיור" הוא מודיע לנו, ואנחנו מבינים שמבחינתנו הסיור רק מתחיל. מכאן מרבית המטיילים מתחילים לחזור למעלה, ואילו אנחנו – ברי המזל שיצאו לסיור המורחב, רק חוצים את האגמון בשביל להמשיך ולהעמיק. נשמנו לרווחה: אם היינו מסתפקים בסיור הזה בלבד, היינו עשויים להתאכזב. אמנם המערה מרתקת ולא תיירותית כל-כך, אבל נטיפים של ממש בקושי ראינו. בעלי-חיים "אמיתיים" של מערות, טרם פגשנו. והכי חשוב: לבטן האדמה – עוד לא הגענו.
ב-10 לאוגוסט 1863, עפ"י ז'ול ורן, הגיעו פרופסור לידנברוק וצוותו לאגם תת-קרקעי עצום שקיבל את השם "ים לידנברוק". לשפת האגם צמחו פטריות ענק ושרכים חוורים וחסרי פיגמנטים. ממימיו הם שלו דגי חידקן שהיו להם למאכל. לאחר מספר ימי שיט ברפסודה הם נקלעו לסערה שטלטלה אותם ולבסוף השליכה אותם על חוף מיוער שבו הם פגשו עדר מסטודונים (מאבות הפילים, נכחדו לפני 11,000 שנים) ענקיים המונהג על-ידי נפיל פראי. משם עשו את דרכם החוצה מבטן האדמה דרך לועושל הר הגעש המפורסם סטרומבולי, שמצפון לסיציליה – מרחק של 5,000 מטר מהר הגעש סנפלס שבאיסלנד, שבו התחיל מסעם.
אצלנו האגם דווקא נותר שקט למדי ודגים לא היו בו, לא כל שכן יערות ומסטודונים. אבל קרוב לגדה הרחוקה מת'יו פסק מלחתור, כדי שפני המים יירגעו לחלוטין, ובעומק של 30 ס"מ הצביעו לנו על תולעת חיוורת שבצבצה מהקרקעית. חיית מערות אמיתית!
"בפוסטוינה", מספר לנו מת'יו, "חי הפרוטאוס המצוי, דו-חי חיוור החי כל חייו מתחת לפני האדמה, חסר פיגמנטציה ובעל עיניים מנוונות. בגלל עורו החיוור הוא מכונה 'דג אדם'", והמשיך "אבל בקריז'נה ימה הוא לא קיים". כשהתבוננתי במת'יו החיוור בעת שסיפר על הפרוטאוס בקול רפה, חשבתי שהנה מולנו התגלה כעת הפרוטאוס היחיד שבמערת קריז'נה ימה, דג האדם בכבודו ובעצמו.
בגדה זו של האגם נטשנו את סירת המשוטים הגדולה שלנו ועברנו רגלית לאגמון הבא. שם, תלויה באלכסון על דופן המערה בגובה של מספר מטרים, חיכתה לנו הסירה הבאה. הסיבה שהסירה קשורה כל-כך גבוה מעל מפלס המים היא כמובן שמפלס המים עשוי להשתנות בצורה דרמטית ובהתראה קצרה. לפני מספר ימים, למשל, בעת שביקרנו בחבל קארסט בפעם הראשונה – הציפו את המערה מי הגשמים ומפלס המים עלה בכ-4 מטרים ביחס למפלסו כעת, וזו אפילו לא נחשבת להצפה חריגה.
מת'יו הוריד עבורנו את הסירה למים, וכאן נכנסו המשוטים שלנו לפעולה: אנחנו חותרים, ומת'יו מנווט. בפועל, האמת ניתנת להיאמר, ירדן חתרה ואילו אני צילמתי. חלוקת תפקידים הולמת בין שני בני זוג שזה עתה נישאו.
האגמון שממנו יצאנו לדרך נהיה צר ומפותל, קיבל תפניות וכבר מזמן הפך לנהר תת-קרקעי מרתק, העובר בין נקודות עניין מרובות הראויות לציון.
בשלב זה התחלנו כבר ליהנות מתצורות הנטיפים המרהיבות שבעומק המנהרה. כפי שצוין קודם, תהליך היווצרות הקארסט הוא הפיך, כלומר שבתנאים מסוימים הפחמן הדו-חמצני שמומס בחומצה הפחמתית אשר המיסה את הגיר יושקע כסידן פחמתי, שבעת מגע עם האוויר שבמערה מתגבש לכדי יצירת זקיפים ונטיפים.
נטיפים נוצרים תחילה כצינור דק, הגדל בקצב איטי ומתארך כ-0.2 מ"מ בשנה בלבד. כאשר הצינור נסתם ומים לא יכולים לזרום דרכו, הם יזרמו לאורכו ואז צורתו תשתנה לצורת חרוט סטנדרטי ושלל צורות מגוונות כגון אזני פיל, וילונות ועוד.
אותן טיפות הזולגות מתקרת המערה ומהנטיפים בטרם התגבשו לכדי נטיף יוצרות את הזקיפים.
נטיפים (מלמעלה) וזקיפים (מלמטה) יכולים להיפגש זה עם זה ליצירת עמוד.
"עמודי ונציה" היו אחת מנקודות העניין המרשימות אליהן הגענו – סדרה של עמודים (נטיפים שפגשו בזקיפים) בצדי הנהר שבו שטנו, שהזכירו למי מן החוקרים את עמדת קשירת הגונדולות המסורתית של אנשי ונציה.
"הפרח" הוא נטיף ענקי שחלפנו תחתיו, ונראה ממש כמו תפרחת באורך של כמטר וחצי ובקוטר דומה, התלויה על תקרת המערה.
"ספינת הפירטים" לא באמת נראתה כמו "הפנינה השחורה" המפורסמת מ"שודדי הקריביים", אבל היות שגוש הזקיפים המרהיב הזה צמח לו באמצעו של האגם, הצלחנו להבין את ההקשר.
ב"העוגב", אחת הפינות המרהיבות של קריז'נה ימה, נפגשו והתערבבו יחדיו עשרות של נטיפים שזלגו על דופן המערה ויצרו יריעה מרהיבה של עמודים ווילונות צמודים זה לזה.
הצבעים המרהיבים של הזקיפים והנטיפים לא נובעים מהסידן הפחמתי ולא מהמים שזולגים על פניו, אגב, שהם לבנים או שקופים. מינרלים ומלחים שונים נספחים אל המים בתהליך ההמסה וההתגבשות וצובעים אותם בגוונים של אדום, צהוב וקשת רחבה של שילובי גוונים.
אחרי כשעתיים וחצי של חתירה בנהר התת-קרקעי, שבהם חלפנו מספר אגמים והחלפנו סירה לפחות שלוש פעמיים, הגענו למחוז חפצנו. המנהרה שבה שטנו נפתחה לכדי חלל גדול וחשוך, שאלומות הפנסים שלנו בקושי האירו את קצותיו. אולם ככל שהסירה שלנו החליקה לאיטה לכיוון הגדה הרחוקה, נגלה לעינינו מראה מרהיב מעין כמותו.
אל תוך האגם שבו שטנו זרם נהר תת-קרקעי גועש, שירד לאורך מספר אשדות ובין מספר רב של זקיפים ונטיפים, חלקם פוגשים זה בזה ליצירת עמודים. לולא היינו בעומק של כמה עשרות מטרים מתחת לפני הקרקע ומרחק של מספר קילומטרים מפתח היציאה, היינו יכולים לדמיין שאנחנו בפינת חמד בתוך היער שבחוץ, בה מפלי מים חודרים מבעד לצמחייה העבותה. בקלות אפשר להבין כיצד פעל דמיונו של ז'ול ורן, שברא יערות של עצים חוורים וחסרי פיגמנטים לחופי הים התת-קרקעי שלו.
"זהו הפרדייז", קרא לעברנו מת'יו. "הנוף התת-קרקעי הכי מרשים שתוכלו למצוא בקריז'נה ימה, ובכלל". הוא עגן את הסירה שלנו ליד אחד האשדות, והכריז על זמן חופשי שבו נוכל לסייר בין העמודים והאשדות, לחזות מקרוב בנטיפים, הוילונות, אזני הפיל ושאר הצורות והמבנים.
במרבית המיתולוגיות מייצגים מעמקיו של כדור הארץ, שאול התחתיות, דווקא את הגיהינום, או לכל הפחות את משכנם של שלוחיו האיומים. אנחנו דווקא גילינו בו את גן העדן.
כששבענו מנופי הפרדייז, שבנו אל מת'יו המחכה בסבלנות, והתחלנו במסע הארוך חזרה, החולף על-פני כל אותם מקומות שכבר הכרנו. חלפנו בשנית על-פני "ספינת הפירטים", "נמל ונציה" ו"הפרח". הגענו שוב לשולחן הדובים וטיפסנו אל שער הברזל הכבד, שחיכה לנו פתוח.
אפילו שיצאנו אל מעבה היער, האור היה חזק לאין שיעור ממה שעינינו היו מורגלות בו, ולקח לנו זמן-מה להתרגל מחדש אל העולם שבחוץ. קבוצה של שתי משפחות התארגנו בבקתה ליציאה לסיור המודרך, שאורך כשעה. הם יהנו מאוד מהסיור, יתרגשו מהשיט הקצר באגם הראשון וילמדו כמובן על הדובים והדרך להיפטר מהם, אבל אני וירדן ידענו שהם לא יגיעו לגן העדן הסודי ולא יחוו מסע אמיתי אל בטן האדמה.