אי-אפשר להטביע את הקשת בענן

טבע הדברים, גיליון 118, אוגוסט 2005 (כתבה נוספת פורסמה במגזין "צלילה", גיליון 35, מאי 2005)

"כשהעולם חולה וגוסס, כשהדגים ימותו בנחלים, ציפורים יפלו מהשמים, המים ישחירו ועצים לא יהיו יותר, או אז יקומו האנשים כלוחמי הקשת בענן…" נבואה אינדיאנית עתיקה.

”you can’t sink the rainbow” – זה היה הסלוגן שהציף את העולם באמצע שנות השמונים, לאחר שה-rainbow warrior, אונית הדגל של ארגון גרינפיס הופצצה על ידי סוכני ביון צרפתים וטובעה בנמל בניו-זילנד.

אתר צלילה שנולד מתוך שערורייה שהדהימה את העולם.

נמל אוקלנד שבניו-זילנד, העשירי ביולי, 1985

בחדר האוכל הספינתי של ה-rainbow warrior הרימו כוסית לקראת היציאה ל"משט השלום" אותו עמדה האונייה להנהיג. היעד היה אטול מורורואה שבאוקינוס השקט, כדי להפגין כנגד ניסויי גרעין של ממשלת צרפת. מספר דקות לאחר שהכוסית הורמה והארוע הסתיים נשמע פיצוץ עז בדופן האונייה. צ'יף האונייה (המכונאי הראשי) זיהה שמדובר בפגיעה בחדר המכונות והקפטן נתן פקודה מיידית לנטוש את האונייה. "abandon ship! Everyone get the hell out of here!!!”. הוא ידע שגורלה של הלוחמת נחרץ. פרננדו פיירה, צלם פורטוגזי שעבד בשרות גרינפיס, מיהר לרדת לתא שלו כדי להציל את מצלמותיו. פיצוץ שני נשמע ופרננדו לא עלה עוד.

כשהגעתי למועדון הצלילה pahia dive שבצפון ניו-זילנד בבוקר שבו אמור הייתי לצאת לצלילות חשכו עיניי. אפשר היה לחשוב שה-rainbow warrior טבעה ברגע זה פעם נוספת: בפינה המטאורולוגית של מועדון הצלילה דווח על גובה גלים של 2 מטרים ואני כבר דמיינתי איך את יומיי האחרונים בניו-זילנד אני מבלה ביבשה, מפנטז על צלילה באוניות טבועות. אבל לשמחתי נתבדיתי: גלים בגובה 2 מטרים ובכל זאת אנחנו מעמיסים את הסירה בציוד ומיכלים, וגם – לשמחתי הכפולה והמכופלת – בהרבה אוכל.

יצאנו לדרך שאורכת כשעתיים עד למקום מנוחתה של האונייה.

לאחר שטבעה בנמל אוקלנד נגררה האונייה עד לקצה הצפוני של ניו-זילנד, שם הוטבעה באזור שהוא שמורת טבע ימית כדי להוות אתר צלילה שמנציח את סיפורה השערורייתי של האוניה ואת פועלה למען עתיד טוב יותר. כיום היא נחשבת לאחד מאתרי הצלילה הטובים באי.
כריס, מדריך צלילה בריטי שעובד בניו-זילנד ובמקרה גם פעיל גרינפיס נלהב, הצטרף אליי כבן זוג לצלילות באונייה. בהפלגה לשם הוא לא הסתיר את העובדה שהוא לא מסתדר טוב עם ים גבוה וממילא פניו החיוורים הסגירו אותו, אבל בגבורה רבה הוא סיפר לי את תולדותיה של ה-rainbow warrior.

לוחמת בכל החזיתות

את שמה קיבלה האונייה ב-1978, כשנרכשה על ידי ארגון גרינפיס, בגלל נבואה אינדיאנית מצפון אמריקה: "כשהעולם חולה וגוסס – יקומו האנשים כלוחמי הקשת בענן…". המשימה הראשונה של הלוחמת היתה לנהל מלחמת חורמה כנגד ציידי ליוויתנים מאיסלנד וספרד, שהתמחו במינים שעל סף הכחדה. במשימה אחרת יצאה להאבק באונייה בריטית שהשליכה לים הצפוני כ-5000 חביות ענק של פסולת גרעינית. אחת מסירות העזר שהורידה ה-rainbow warrior נפגעה מחבית שהוטלה לעברה ואך בנס ניצלו אנשי הצוות שהיו על הסירה. בשנה הבאה, במסע נגד ציידי כלבי-ים נורבגיים, מנעו הלוחמת וצוותה טבח של כ-6000 כלבי-ים באיי אורקני השייכים לסקוטלנד. ב-1980 פגשה האונייה לראשונה בצרפתים. "פגשה" – באופן די מילולי, ניתן לומר: בעת פעילות כנגד זיהום הים בפסולת גרעינית בנמל שרבור שבצרפת אוניית צי צרפתית ניגחה את דופן הלוחמת וגרמה לנזקים כבדים.

בשלב זה כריס מתנצל ורץ אל הדופן, ומוותר על ארוחת הבוקר שאכל זה מכבר. אני מזגתי לעצמי חצי כוס קפה ולקחתי חופן עוגיות, וחזרתי אל כריס (שהרגיש כבר קצת יותר טוב) כדי לשמוע את המשך מעללי הלוחמת. הסירה עולה למעלה ונוחתת בחבטה. הקבינה נראית כמו שדה קרב ימי עם גופות צוללים שמוטלות בכל עבר. לגמתי מהקפה וכריס המשיך לספר:

מסעה האחרון של הלוחמת

בשנת 1985 יצאה ה-rainbow warrior למסע כנגד ניסויי האטום שבאיי האוקיינוס השקט. לאחר שלקחה חלק בסיוע הומינטרי לתושבי איי מארשל, שכבר נפגעו מניסויים שערכה ארה"ב בשנות החמישים, חנתה האוניה בנמל אוקלנד שבניו-זילנד. בחירת נמל אוקלנד היתה בכדי להביע תמיכה במדיניות האנטי גרעינית של המדינה וכן כדי להוביל משט הפגנה לעבר האטול מורואורה, שם מבצעים הצרפתים (עדיין) ניסויי גרעין. אלא שאז, כמסופר, סוכני ביון צרפתים הפעילו 2 מטענים בדופן האוניה ובכך חרצו את גורלה. ממשלת צרפת הכחישה בתחילה את מעורבותה אולם לאחר שמשטרת ניו-זילנד לכדה חלק מהסוכנים ולאחר שבלחץ אומות העולם נערכה חקירה בינלאומית הודה הנשיא מיטראן במעורבות ארצו וצרפת חויבה לשלם פיצויים לממשלת ניו-זילנד ולארגון גרינפיס.

מעבר לקשת בענן

כריס לקח הפוגה והתכונן להצטרף לערימת הגוססים שבקבינה אלא שאז הסקיפר הכריז שהגענו וזה הזמן להעיר את המתים. כריס לא ויתר על הצלילות ולאחר שפיצה על אובדן הנוזלים התחלנו להתארגן לצלילה. מסתבר שהוא צלל באתר פעמים רבות, ואני הרווחתי מדריך אישי גם מתחת למים. הגלים גבוהים אך סדירים ואיטיים ואין כל חשש לקפוץ למים, ליד המצוף שמסמן את הטבועה. העמקנו לתוך המים הקרירים ובבת-אחת עברנו מים רוגש, טלטולים וחבטות לדממה מופלאה, שקט קסום ורוגע מהפנט. ושוב הזכרתי לעצמי שהמינוח "ראות טובה" כפי שהוא מוכר באזורי מים ממוזגים שונה מהמקובל אצלנו, בוגרי הימים הטרופיים. כן – המים עשירים בחומרי הזנה. נכון – זה מביא לפריחת פיטופלנקטון (אצות זעירות), ריבוי זואופלנקטון (בעלי חיים קטנטנים) ועושר במיני דגים וחסרי-חוליות. אבל היכן לעזאזל האונייה, שאמורה להיות 5 מ' מחבל המצוף?!?! למזלי יש את כריס.

אנחנו פוגשים תחילה את ירכתיי האונייה. קשה להאמין שגוש הברזל הזה, שמונח על קרקעית בעומק 26 מ', עבר כל כך הרבה, היה בכל חלקי העולם, נלחם למעננו ולמען הסביבה שבה אנו חיים בכל החזיתות וכעת הוא מונח דומם. אבל מבחינות מסוימות התקופה של כמעט 20 שנה במצולות עשתה לה גם טוב: עיטור הקשת המרהיבה שצבעה פעם את דופן האוניה כבר איננו, אבל במקומו עיטור צבעוני מסוג אחר: שושנות ים צבעוניות (Jewel Anemonies) מרפדות את האונייה בכל חלקיה, בכל צבעי הקשת. שושנות הים שייכות למחלקת האלמוגאים אך שלא כמו האלמוגים הן אינן בעל חיים מושבתי אלא סוליטרי (יחידאי). אולם על דופן ה-rainbow warrior, כמו במקומות אחרים שמספקים להן תנאים נוחים, הן גדלות בצפיפות וממש נראות כמו מושבות אלמוגים ענקיות. סיפון האונייה מרופד במרבד של אצות חומיות (kelp). שלא כמו השושנות, האצות זקוקות לאור השמש, על מנת לבצע את תהליך הפוטוסינתזה ולכן הן גדלות רק בחלקה העליון של האונייה – הפונה אל השמש ונמצא במים רדודים ומוארים יותר. האצות מספקות בית גידול למגוון רחב של בעלי חיים, ומעשירים את סביבת האונייה. ספוגים וחי-טחביים שעל פני המצע, חשופיות צבעוניות שמטיילות להן באיטיות, לובסטרים גדולים הנחבאים בסדקים שעל הסיפון וכמובן שפע של דגים. כשחזרנו אל הסירה, בהפסקה שבין הצלילות, הוצאתי ארוחת צהריים והצעתי גם לכריס, אבל משום מה הוא בחר לצום. "מדחף האונייה חסר" הסביר "כי הפכו אותו לאנדרטה לאונייה ולפרננדו, הצלם שנהרג." האנדרטה מוצבת על החוף שממול לאתר. בצלילה השנייה כריס הוביל אותי לתוך נבכי האונייה, וגם שם משגשגות שושנות הים בצפיפות. גם להקות דגים שמעדיפים את החשיכה מצטופפות שם, אבל כשניסיתי לצלם אותם לא יכולתי שלא להרהר באותו צלם שנלכד ומצא את מותו במדורים אלו ממש, בנסיון להציל את מצלמותיו היקרות.

אחרי הצלילה השנייה בלוחמת הסירה התנתקה מהמצוף והתחלנו במסע חזרה, כשהפעם הגלים מכים בדופן ומגלגלים אותנו מצד לצד. קילפתי בננה ופרסתי עוגת שיש, וחיפשתי את ידידי כריס אבל הוא חטף דלי וירד לתא השינה, משם הוא לא עלה עוד…