ארץ רדופת שדים

מסע בטסמניה הקסומה

טבע הדברים, גיליון 117, יולי 2005

חושך שרר מסביב. הירח עוד לא הפציע ואורם הקלוש של הכוכבים נבלע כמעט כליל בצמרות העצים. קלטתי רחש בין העצים וזוג עיניים שהבזיק בחשיכה, מדי פעם. נהמה דקה, או שמא צווחה זדונית, החרידה אותי ושוב העיניים שהבזיקו ונעלמו. מעולם לא ראיתי אותן לפני כן ואף על פי כן ידעתי – אלו עיניים של שד.

"אין מה לחשוש מהשדים, במידה ויהיה לך המזל לפגוש אחד" אמר לי הריינג'ר בפארק הלאומי Cradle mountain-Lake St Clair שבטסמניה. "אבל עדיף לשמור מהם מרחק בטוח".
האי טסמניה שוכן מדרום ליבשת הדרומית אוסטרליה. למרות בידודו מהיבשת על ידי מיצר בס הידוע לשמצה (מעבר ל"מעלות הארבעים השואגות") האי, השייך לאוסטרליה, מיושב בכחצי מיליון תושבים וגם התיירות בו משגשגת. כבר למעלה מ-10,000 שנה, מאז תום עידן הקרח האחרון, האי מבודד מהיבשת. במקום שבו הביטוי "שייקח אותך השד" מקבל משמעות קצת שונה מתפתחים כבר זמן רב עולם חי וצומח ייחודיים, שכמעט ולא הופרעו עד בואו של האדם הלבן.
בני האדם הראשונים שיישבו את האיזור היו האבוריג'ינים, נודדים מטבעם, שכיתתו רגליהם מאסיה עד לדרום אוסטרליה. אבות האבוריג'ינים הגיעו כנראה מפפואה-ניו גיניאה וחצו רצועת ים צרה (היום מיצר טורס) אל צפון אוסטרליה באמצעות רפסודות במבוק. אלא שבישימון האוסטרלי לא עמדו לרשותם החומרים לתיקון הרפסודות ובניית כלי שייט, והמעבר מאסיה היה חד כיווני. למרות התנאים הקשים ששררו ביבשת האבוריג'ינים השכילו לנצל את משאבי הטבע ושגשגו בארץ החדשה. אחד השבטים היגר דרומה על גבי גשר יבשתי והעפיל לטסמניה שעוד טרם היתה לאי נפרד. בשלהי עידן הקרח, כאמור, נמסו הקטבים ומפלס הים עלה והאי בודד מהיבשת. אוכלוסיית האבוריג'ינים בטסמניה נפרדה מזו שביבשת וכך גם אוכלוסיית בעלי החיים והצמחיה.

אל הפארק הגעתי, כמו אלפי מטיילים אחרים הפוקדים אותו מדי שנה, כדי לפסוע בטרק (מסלול הליכה אתגרי) המפורסם "the overland trek" החוצה אותו מצפון לדרום לאורך 80 ק"מ ונחשב לאחד המסלולים היפים באוסטרליה. לאורכו נופים עוצרי נשימה הכוללים את ההר הכי גבוה באי, האגם הכי עמוק ביבשת, יערות גשם, פסגות מושלגות ומגוון בעלי חיים שאין לו מתחרים ביבשת הדרומית. אבל יותר מהכל אני קיויתי לראות שדים. השד הטסמני הוא יונק הכיס הטורף הגדול ביותר בעולם – תואר כבוד די מפוקפק בהתחשב בעובדה שהוא בערך בגודל של כלב קוקר ספנייל ממוצע. אבל לזכותו אפשר לומר שהוא מכוער, משמיע נהמות מחרידות, פעיל בשעות הקטנות של הלילה, אוכל נבלות ובעל מזג רע במיוחד. לא רק השד יודע למה הוא זכה לכינוי "שד".

יונק לכל כיס

יונקי הכיס זוהי קבוצה מיוחדת של יונקים שהתפצלה מאילן היוחסין של יונקי השלייה בשלב מוקדם באבולוציה, לפני כ-70 מיליוני שנה. תקופת ההריון אצלם קצרה במיוחד והוולד הנולד הוא למעשה עובר חסר שלייה. אורכו בין סנטימטר בודד לשני סנטימטרים והוא זוחל עיוור לעבר פטמות אמו. בקנגורו האדום, למשל, גדול יונקי הכיס של ימינו, הולד-עובר שאורכו סניטמטר אחד נדרש לזחול כשלושים סנטימטרים על בטן אמו, בטרם יגיע למנוחה והנחלה שבפטמתה. שם יבלה תקופה ארוכה, בדרך כלל מוגן על ידי כיס חיצוני שהוא למעשה קפל של העור החופה על בטן האם. תקופת ההנקה ארוכה מאד ועשויה להמשך עד מספר שנים, לעתים זמן רב אחרי שיעזוב הולד את הכיס.

יונקי הכיס אינם המצאה אוסטרלית. בעבר הם היו נפוצים בכל חלקי גונדואנה, יבשת העל הדרומית, ולאחר שזו התפרקה נותרו מינים רבים גם באמריקה הדרומית ואנטרקטיקה. אלא שבכל מקום שנפגשו יונקי הכיס עם יונקי השלייה הפסידו הכיסנים בתחרות על מזון ואזורי מחייה. הם נעלמו כליל מאנטרקטיקה ובדרום אמריקה, לאחר המפגש עם צפון אמריקה, שרדו מינים מעטים בלבד.
באוסטרליה הם עדיין שגשגו עד לפני כמה אלפי שנים. אבל אז בא הדינגו, כלב הבר האוסטרלי. הדינגו הצטרף לאבוריג'ינים במסעם בתור כלב חצי מבויית והיגר עמם לאוסטרליה. להצגתו של המין הפולשני ביבשת יונקי הכיס נודעה השפעה מכרעת על המינים המקומיים, ומינים רבים של יונקי כיס נכחדו מהיבשת. בעבר היו שדים טסמניים, למשל, באיזורים נרחבים בדרום אוסטרליה. למזלם של יונקי הכיס הטסמניים, לשם הדינגו מעולם לא הגיע.

את הערב הראשון שלי בטרק ביליתי מחוץ לבקתה החמימה, בחברת כובע צמר, פנס ומצלמה, מצפה למחול השדים שיתחיל. אבל לא שדים ולא יער – זכיתי לשכרי בצורת מספר וומבטים ששוטטו בין הגבעות. הוומבט, חזיר בר אוסטרלי, יונק כיס מן הסתם, הוא אחד מבעלי החיים החביבים שיצא לי לפגוש. דומה לדובי ביישן, הוומבטים שמרו ממני מרחק בטוח אבל דאגו להתעניין אם יש לי משהו להציע. כמו יונקי כיס גדולים אחרים, אין להם ממש טורפים בטסמניה והאיום היחידי על קיומם הוא צמצום אזורי המחיה שלהם. הזקנים שבוומבטים אולי עוד הספיקו לראות בימי חלדם את הטורף האחרון שאיים עליהם – הנמר הטסמני. הנמר הטסמני הוא סיפור עצוב בפני עצמו וגם תעלומה שסופה נתון לדמיון. עד המאה ה-19 יונק הכיס הזה שוטט בכל רחבי האי. ביבשת הוא נכחד זה מכבר, אבל בטסמניה, בעיקר הודות לאופי הנחבא והמסתורי שלו, הוא שרד היטב. אולם בחצי השני של המאה ה-19 הושם פרס על ראשו. משמע – תושב האי שהיה מביא גופה של נמר טסמני, היה זכאי לסכום כסף נכבד מטעם הפרלמנט הטסמני. הציד וצמצום אזורי המחיה עשו את שלהם, ובתחילת המאה העשרים הנמר היה בעל חיים מבוקש מאד בגני חיות ברחבי העולם. אלא שהנמרים לא הסתגלו היטב לחיים בשבי ובשנת 1936 מת הנמר הטסמני האחרון, בגן החיות בהוברט, בירת טסמניה. מאז ועד שנות ה-2000 התקבלו דיווחים לא חד משמעיים של איכרים על מפגשים ליליים עם נמרים ופה ושם גם נצפו טביעות רגליים, אבל אינספור משלחות מדעיות שבילו זמן רב באזורי מחיה פוטנציאליים העלו חרס. כיום הנמר הטסמני נחשב ליונק הכיס היחידי שנכחד באי טסמניה בעידן המודרני.

מי קדם למי, הביצה או היונק?

גם את הלילות הבאים ביליתי בשיטוט מסביב לביקתות, תר באובססיביות אחר שדים. אם כל איכר טסמני שחשב ש"ראה נמר" אכן ראה אחד, הרי שאני ביליתי בחברת שדים מדי ערב. כל רשרוש עלים או גרגור של בעל חיים הצטייר בדמיוני כשייך לשד טסמני, אפילו אם הגיע מצמרות העצים בליווי משק כנפיים. לא לגמרי ידעתי מדוע אני אחוז דיבוק בעניין השדים, אולי רק משום שידעתי שהם נדירים לצפיה בטבע ואלי בגלל הזיקה המיוחדת שלהם לאי טסמניה. אבל מה שבטוח – יצאתי נשכר משיטוטיי הליליים. ערב אחד נתקלתי ביונק מוזר אף יותר שאינו משתייך ליונקי הכיס אך גם לא ליונקי השלייה: קיפודן הנמלים הוא נציג של קבוצה שלישית של יונקים, יונקי הביב. בקבוצה ייחודית זו נציגים רק 3 סוגים – 2 סוגי קיפודנים ומין נוסף שהוא תעלומה בפני עצמו – הברווזן שטוח הרגל. ליונקי הביב פתח אחד שמשמש הן כפתח מין והן להפרשת צואה ושתן. הם היונקים היחידים שמטילים ביצים, המודגרות על ידי האם. הגורים שבוקעים מהביצה מלקקים חלב המופרש מנקבוביות על פני גוף האם. לברווזן האוסטרלי מספר תכונות ביזריות נוספות שיוצרות רושם כאילו הוא מגלם אוסף של תכונות מכל עולם החי, כגון מקור ענקי, קרומי שחיה בין אצבעות הגפיים, קוצים נושאי ארס, זנב שטוח ורחב המשמש לשחיה ועוד. את הקיפודן שלי הפתעתי בזמן שטייל על השביל שבו פסעתי, כשהוא מחטט בעזרת חוטמו המאורך, ככל הנראה חופר באדמה בלהיטות אחר נמלים. כשהבחין בי הביישן נצמד לנקיק סלע והתכדר, מפנה אלי את קוציו החדים.

הנופים בפארק ובחלקים אחרים של טסמניה מתאפיינים בתצורות דמרטיות ומרשימות. בעבר התנשא מעל האי הר קרח ענקי שהגיע לגובה של 6000 מטר, ועם התחממות כדור הארץ והמסתו גלשו גושי קרח אדירים אל הים ועיצבו את פני היבשה, חרצו ערוצים אדירים וצוקים חדים. עוד מהאחראים לעיצוב הנוף הם האבוריג'ינים עצמם, שנקטו בשיטת חקלאות באמצעות שריפת שדות ויערות, על מנת לעודד צמיחה ולבלוב של צמחיה צעירה. הרבה שדות עם צמחיה נמוכה ומישורים פתוחים בטסמניה הם תוצר החקלאות האבוריג'ינית.

המוות רודף את היליד

"המוות רודף את היליד בכל מקום שהאירופאי דורך בו" כתב צ'רלס דרווין ברשמיו, בעת ביקור שערכה ה"ביגל" באוסטרליה ב-1836. אחריתם של האבוריג'ינים בטסמניה טרגית בהרבה אף מגורלו של הנמר הטסמני. אלפי שנים שכנו האבוריג'ינים הטסמנים מבודדים מכל חברה אחרת, עד בואו של האדם הלבן. למעשה הם מחזיקים בשיא עולמי והיסטורי בבידוד אוכלוסיה אנושית – 10,000 שנה של קיום מנותק מהעולם החיצון. האירופאי הראשון שגילה את טסמניה היה הספן ההולנדי אייבל טסמן, שביקר בה בשנת 1642 ועל שמו נקרא האי. אבל השם הזה ניתן רק כ-150 שנה מאוחר יותר, והאי נודע אז בשם "ארץ ון-דימן". טסמן עצמו לא ידע כלל שמדובר באי, רק כמאה שנה מאוחר יותר הקיף הבריטי מתיו פלינדרז את טסמניה ובכך הוכיח שזהו בעצם אי מבודד. המושבה הבריטית הראשונה האי, הוברט (כיום בירת טסמניה), הוקמה כמושבת עונשין אליה נשלחו בני מעמד הפשיעה הבריטיים. מושבת העונשין הראשונה ביבשת אוסטרליה היתה ב-New South Wales , ובקרבתה התפתחה לימים העיר סידני. הפושעים שלא התאימו ולמושבה ב-New South Wales נשלחו להוברט שבטסמניה המבודדת, והתחנה הבאה משם היתה לכלא השמור של פורט ארתור, בקצה לשון יבשה צרה ותלולה מזרחית להוברט. ארץ ון דימן הילכה אימים בקרב הנידונים הבריטים שנשלחו לגלות, ודי היה בשמה כדי לעורר חלחלה גם בקשוח שבפורעי החוק. בתחילת המאה ה-19 הוקמו מושבות נוספות בטסמניה, כבר כמושבות חופשיות של תושבים שבחרו להגר מרצונם החופשי. כמו ביבשת, כך גם בטסמניה התיחסו המתישבים לאדמות כבתוליות והתעלמו כליל מנוכחותם של הילידים.

ג'ימס קוק, במסעו המפורסם על גבי האנדיוור, הניף את דגל בריטניה ביבשת אוסטרליה, סמל לכך שהוא טוען לבעלות על אדמה שאינה שייכת לאיש. הפירט הבריטי ויליאם דמפייר כתב: "תושבי הארץ הזו הם היצורים העלובים ביותר בעולם… אין הם נבדלים מחיות". אולם בטסמניה, האבוריג'ינים השיבו במאבק מזויין לנוכח כיבוש האדמות הבריטי. אבל ככל שהתרבו המתישבים הלבנים, החמושים בנשק חם, כך אפסו סיכויי הילידים ה"מקוריים". בהוראת מושל טסמניה דם הילידים הותר, ואף גויסו יחידות מתנדבים לחיסול שיטתי של המטרד. באמצע המאה ה-19 הוגלו פליטי הילידים לאי פלינדרז שבמיצר בס, שם הוקם עבורם מחנה ריכוז מאולתר. בדומה לנמר, גם האבוריג'ינים לא הסתגלו היטב לחיים בשבי ובשנת 1976 נפטרה האבוריג'ינית הטסמנית טהורת הדם האחרונה, טרוג'אניני.

אז אבוריג'ינים ונמרים כבר אין כאן, ואני תליתי את תקוותי בשדים. גם הם ניצודו בעבר במספרים עצומים והיו על סף הכחדה אבל בניגוד לנמרים אוכלוסיית השדים התאוששה יפה וכיום אין הם נדירים, גם אם נדירים לצפיה בטבע.

שד משחת

ליונק הכיס הזה דוקא יש כיס, בעל פתח אחורי ובו ארבע פטמות. כך שהוא מותאם ל"אחסון" של עד ארבעה גורים. הגורים, לאחר 21 ימי הריון בלבד, נצמדים לפטמה בה הם עתידים לבלות כארבעה חודשים. לאחר מכן ישארו עם אמם עוד מספר חודשים, בדרך כלל בתוך בול עץ חלול, עד שלבסוף יעזבו ויצאו לשוטט לבדם. ביסודו השד הטסמני הוא חיה יחידאית וכשהוא נפגש באקראי עם שד טסמני אחר זה בדרך כלל סביב פגר של יונק גדול שמשך את תשומת לבם הרעבתנית. בארועים חברתיים כאלו הם יגלו רפרטואר מרשים של יללות, צווחות, פיהוקים החושפים סט של שיניים מפחידות, הפרשת ריחות דוחים ועוד כהנה וכהנה מצגים שנועדו לקבוע מדרג כוחות ללא שימוש באלימות. אבל גם אלימות יש, והשדים יודעים לפצוע זה את זה.

לאחר 7 ימים בפארק הלאומי הטרק מגיע לקיצו. לא ויתרתי על מפגש מהסוג השלישי והלכתי לצפות בשדים ב"פארק צפייה בשדים" בו מוחזקים שדים שנפגעו וחלקם יוחזרו לטבע ברגע שיוכלו. ובכל זאת, זכיתי לראות ב-7 ימים יותר בעלי חיים מקומיים מאשר ראיתי בשאר אוסטרליה ב-3 חודשים. ובנוסף זכיתי לנופים מדהימים, מסלולי הליכה מאתגרים וחברותא נעימה עם אנשים טובים שבאמצע הדרך. וחוץ מזה, הרי לא יצאתי לטרק בשביל לראות שד טמסני, אלא בשביל לשפר את סיכויי לראות שד טסמני, והרי בזה הצלחתי כמובן, ללא עוררין, הלא כן?