החיים על הקצה

מגזין "צלילה", גיליון 37, פברואר 2006

במפרץ אילת התברכנו בשונית האלמוגים הצפונית ביותר בעולם. לאורך חופי סיני, מראס-מוחמד ועד לשונית החוגרת של שמורת האלמוגים באילת משתרעת השונית הזו, המוכרת לנו, הצוללים, היטב. אך האם ידעתם שיש צלילה במפרץ אילת גם מצפון לשונית הצפונית, מצפון לחופי שמורת האלמוגים ומצפון לכל מה שלא ממש ממש הכי צפון?

צלילה בסוף של הקצה של הצ'ופצ'יק של מפרץ אילת.

כסייר הצלילה הרשמי של המגזין, יש לי דחף תמידי לבחור את האתרים הפחות מתויירים, או הפחות מוכרים לציבור הצוללים הרחב. ים תיכון מועדף עליי, מבחינה זו, כדי להזכיר שגם בו יש אתרים ובכלל, שהתחביב הזה ישיג אותנו בכל מקום שיש בו ים. אבל כמובן שלא מתקבל על הדעת שאזניח את מפרץ אילת. ובכל זאת, יש חלק במפרץ שאותו דווקא יש לנו נטייה להזניח. אלו הם חופיה הצפוניים של אילת.

שמורת האלמוגים מסתיימת רשמית במעגן תור ים, הצמוד למתחם קצא"א (קו צינור אילת-אשקלון) מדרום. מנקודה זו וצפונה החוף אטום ונעול עבורנו הצוללים. מתחם קצא"א עצמו חוסם לנו מאות מטרים של חוף, אחריו בא נמל אילת, הסגור גם הוא בפנינו. בינו לבין בסיס חיל הים נמצאים שני חופים שהגישה אליהם פתוחה ונוחה. אלו הם חוף הדקל המוסדר והמאורגן וחוף החשמל ה"פראי" יותר. מצפון לבסיס חיל הים מתחילים החופים הצפוניים, למרגלות שורת המלונות הגדולים, עמוסי הרוחצים והפעילות הימית בכלל. אופנועי-ים, סירות שש-כוח, מפרשיות ועוד ועוד. אחרי שורת החופים הצפוניים, בסמוך לגבול עם ירדן, נמצא המתחם של חוות הדגים ומוצב השליטה של חיל הים.

אז היכן כבר צוללים בקצה של צפון המפרץ?

השונית המלאכותית – מעבר למסך הברזל

בתחילת שנות ה-90 חברו יחדיו מספר גורמים, ביניהם גם ההתאחדות הישראלית לצלילה, ביוזמה משותפת של הקמת אתר צלילה חדש, על בסיס של שונית מלאכותית בצפון מפרץ אילת. שונית כזו יכולה להיות בסיס למחקר מדעי על התפתחות שוניות אלמוגים, לשמש כאתר צלילה שיהווה אטרקציה בחופים הצפוניים, הרחוקים משונית האלמוגים, ולהקל בכך על עומס הצלילה והמבקרים באתרים הטבעיים. "שונית הברזל", כפי שנקרא האתר העתידי, היתה מורכבת מכמה אלמנטים מעניינים: הפירמידה של דובק, הרכבים האמפיביים וגן הפסלים.

את צלילת הסיור שלנו באתר קבענו, איציק ואני, עם אמוץ טל ממועדון הצלילה סיאם, ששמח להירתם למשימה ואף גייס את אריאל אוסלנדר, הבעלים של מועדון דיפ וסירת צוללים "דיפ-1" וכמה ממדריכי המועדון ל"יום כיף" עמנו, סיירי הצלילה.

יצאנו לים מוקדם בבוקר, כדי לצלול באתר עוד לפני שמתחילה ההמולה הימית באיזור. האתר נמצא בחוף הצפוני מול איזור המלונות, אבל הרחק מחוץ לשרשרת המצופים שמגנה על חופי הרחצה מכלי-שיט. משום כך, כל צלילה באיזור היא צלילה באיזור שיט וקיט ואפילו כשמעלינו סירת צוללים המניפה דגל צלילה (שמסמן לכלי-שיט אחרים לשמור מרחק) קשה לסמוך על כך שסירות לא יחלפו מעל ראשנו. במילים אחרות – צלילה באתר חייבת להיות מסודרת ובטוחה, עם סירה מאויישת שעוגנת מעל האתר ומניפה דגל צלילה, ורצוי בשעות הבוקר המוקדמות. למי שאין את האמצעים הללו לרשותו, רצוי שיצלול דרך אחד המועדונים המוציאים צלילות מסירה במפרץ.

אמוץ מוביל את הסירה לאתר הצלילה ובודק את הפיקסים על פי נקודות בחוף. אני בודק את הפיקסים שאני מכיר, אמוץ את שלו והעיניים של כולם תרות אחר המצוף של הפירמידה השקוע בעומק 3 מטרים מתחת לפני המים. לבסוף אנחנו מאתרים את המצוף וקושרים את אליו את הסירה. אני ואיציק מעמיקים ראשונים לאורך החבל, מצפים למצוא בסופו את הפירמידה של דובק, המוכרת לנו היטב מסיורים קודמים באתר. אבל פרעה כנראה מתהפך בקברו ובקצה החבל אנחנו פוגשים במכבש גאה. אנחנו ממתינים לאמוץ עם מבט מאשים מתחת למסיכת הצלילה, אבל במבט רגוע הוא מסמן "לא נורא" ומבטיח שלא נחמיץ את הפירמידה בצלילה הזו. המכבש הוא חלק משרשרת רכבי הברזל שהוטבעו מצפון לפירמידה. הוא ניצב על גלגלי הכבישה הרחבים שלו וצלליתו יוצרת מחזה מעניין בנוף התת ימי באיזור. בדרך מזרחה ממנו, לכיוון גן הפסלים, אנו עוברים דרך שניים מהרכבים האמפיביים. הרכבים האלו שימשו בשנות ה-60 וה-70 חברת טיולים אילתית עד ששבקו חיים והוטבעו בתחילת שנות ה-90 כדי להוות אתר צלילה.

מעבר אליהם אנו מגיעים לגן הפסלים. 5 הפסלים שניצבו שם פעם עוצבו בידי הפסל דן רפפורט שנתן את ידו למשימה, כדי ליצור עניין אומנותי ומסתורי באתר הזה. בעבר היו תלויים הפסלים בחצי ציפה מעל הקרקעית, אבל מאז הם קרסו והם מונחים על הקרקעית. חלקם התנתקו וצפו לפני המים זה מכבר ואחד מהם, כפי שנגלה בהמשך, עתיד לעשות זאת בעתיד הקרוב מאד.

מהפסלים אמוץ מוביל אותנו בקו ישר דרום-דרום מערבה הישר אל הפירמידה של דובק, לשמחת כולנו.
הפירמידה "דובקורל", היוותה, אולי, את הנדבך העיקרי בתכנון של שונית הברזל. חברת הסיגריות דובק מימנה את פרוייקט בנייתה והטבעתה של הפירמידה ופרופסור יהודה בניהו מאוניברסיטת תל אביב ניצח על הפן המדעי של הפרויקט. זוהי, למעשה, פירמידה קטנה בתוך פירמידה גדולה ממנה, המונחת על הקרקעית בעומק 30 מ' ומתנשאת מעלה עד לעומק של 15 מטרים. על המוטות והקורות שמהווים את דפנות הפירמידות הונחו לוחיות אופקיים ואנכיים, בהם יכולים אנשי המחקר לאבחן התיישבות וגדילה של חסרי חוליות שונים.
אנחנו צוללים לאורך דפנות המבנה, בוחנים את שולחנות האלמוגים וענפי הספוגים האדומים המרשימים שמעטרים אותה. אבל זמן הצלילה שלנו מתקצר ואנחנו רוצים לחזור ולסיים את הצלילה בנקודת ההתחלה, מתחת לסירה ודגל הצלילה שהיא נושאת עליה. אנחנו מטלפים אחרי אמוץ ומדריכי סיאם לעבר 2 רכבים נוספים, מצפון מערב לפירמידה. בין הקורות והברזלים שמונחים על הירכתיים שלהם נחבאים דגים ובעלי חיים בישנים רבים, אבל המחשב מראה שאין זמן להתעכב ואני מבטיח לעצמי שבפעם הבאה אצלול כאן עם מיכל נייטרוקס בלבד. לאורך החבל של המכבש אנו מטפסים מעלה אל הסירה ועולים לסיפון. דקה לפני שהתנתקנו מהמכבש גילינו מחזה מדהים – חפץ מתכתי גדול שצף ברגע זה ועלה לפני המים. אנו מתקרבים אליו ובוחנים אותו, מתסכלים כלא מאמינים: זה לא אחר מאשר אחד הפסלים של רפפורט, שמכוחו של צירוף מקרים לא הגיוני בעליל התנתק וצף דקות ספורות לאחר שביקרנו באתר. עדיין נדהמים מהתקרית המוזרה, אמוץ מסיע אותנו חזרה למעגן תור ים ואנו נפרדים מצוות המועדון, בדרכנו לביקור נוסף בחופים הצפוניים.

סולמות וחבלים

חובבי צילום, ובמיוחד צילום מאקרו, יכולים למצוא בחופים הצפוניים כמה מקומות שהם לאו דוקא אתרי צלילה עוצרי נשימה או מרהיבים, אבל נקרא להן, לכל הפחות, פינות חמד מעניינות.
אתר "החבלים", כפי שהוא ידוע בקרב מעט הצוללים שמכירים אותו ומחשיבים אותו כ"אתר", נמצא במפרץ השמש, בצמוד למתחם של חוות הדגים ממערב. נכנסים למים ממש בצמוד לחוף של חוות הדגים ומתחילים את הצלילה הרדודה לאורך חבלי המצופים הנמשכים מהחוף. הקרקעית מעמיקה עד ל-10 מ' ומעט יותר מזה, והחבלים מסתעפים ומתפצלים במקומות רבים. סביבם נלכדים אצות ובעלי חיים ישיבים ויוצרים מעין מיקרו-סביבה מעניינת. עקרבנונים מוסווים במאונך על גבי החבלים, דגי אבו נפחא סקרנים משוטטים ביניהם וחשופיות מטיילות על גבי האצות והספוגים. אבל יותר מכל חיפשנו סוסוני ים, שגם נוהגים לפקוד את החבלים האלו, ואף פגשנו בהם בעבר. אבל הפעם, לא סוסונים, אלא פרוגפיש גדול במיוחד, שהסווה את עצמו כחבל עטוף באצות בצורה כמעט מושלמת. מדהים איך שהדג הזה מתעתע בעין המתבונן כשהוא משנה את צבעו ומרקמו בהתאם לסביבה.
אנו יוצאים מבסוטים מהמים ועוברים לאתר הקוריוז הבא שלנו – תופתעו אולי לשמוע: רפסודות המתרחצים של החוף הצפוני. על רגלי הברזל של 3 הרפסודות האלו, בעומק של 4-6 מ' ובמרחק דשדוש במים של 50 מ' מהחוף עמוס הרוחצים, יש לא מעט מה לצלם בעדשת התקריב. סרטנים שונים, נחשוני ים, עקרבנונים יפהפיים. כאן מושא חיפושינו היה דיונון מקומי, שחי לרגלי אחת הרפסודות וכמעט שלעולם אינו מכזיב. כמו הפרוגפיש, אך בדרך המיוחדת לו, גם הוא אמן ההסוואה. תאי צבע והשתקפות משנים תוך שניות את גוון עורו, כך שיתאים בדיוק מושלם לסביבתו ורק עיניו, העצומות למחצה, מסגירות את בעל החי. אחרי שיטוט של 60 דקות בין רגלי הברזל, איציק ואני יוצאים מהמים ועוברים לאתרי צלילה אילתיים אחרים, דרומיים יותר. אבל שנינו מביטים אל הים השקט שבחוף הצפוני ומסכימים זה עם זה – יש לו כמה הפתעות בשבילנו…