מבשלים סיפור – סיפורים מתוך "על הגזייה"

שקיעה בטסמניה

משחר האנושות נהגו בני האדם להקריא סיפורים זה לזה סביב המדורה. לנו, המטיילים, לא תמיד יש מדורה, אבל גזייה יש, וארוחת ערב יש ויש. הזמן שבו מבשלים או מחכים לאוכל – ובמיוחד אחרי האוכל – הזו הזמן שבו הכי טוב לקרוא, להקריא ולספר סיפורים. כשפגשתי את הסטר ההולנדית בטסמניה, היא הזדרזה ליידע אותי בשתי עובדות חשובות: האחת, היא צועדת מהר בטרק ומקווה שלא אעכב אותה. השנייה – היא שפית למופת, משקיעה המון בבישול – ובמיוחד בטרקים. כשערכנו קניות לקראת הטרק, ניכר בה שהיא אכן משקיענית, שכן היא השקיעה בתרמילי הרבה מאוד מצרכי מותרות.

לזכותה ייאמר שהיא אכן צעדה בזריזות. רק במאמצים רבים הצלחתי לשמור על הקצב שלה ולהגיע בזמן לארוחת הערב. הסטר השתלטה על העניינים, יצרה מטבח שטח מקצועי משתי הגזיות שלנו והתחילה לעבוד. הגענו לשלב ההמתנה, בו האוכל מתבשל, והתחלתי להקריא לה סיפורים קצרים של מאיר שלו, שתירגמתי עבורה סימולטנית. את פניה לא ראיתי, כיוון שבינינו חצצה אש הגזיות, אבל מדי פעם, נחירת צחוק מתוזמנת, שיכנעה אותי שהיא מתחברת לסיפור. אחרי חצי שעה של הקראת סיפורים באנגלית שבורה, כבתה אחת הגזיות. נגמר הגז. הנחתי את הספר והבטתי בפניה הישנות של הסטר. מסתבר שהבשלנית המשקיענית שקעה בשינה עמוקה אחרי שתי דקות של הקראה. שני התבשילים נשרפו ואחד ממיכלי הגז התרוקן. זאת ועוד – הסתבר לי שאת ההולנדית המעופפת אי אפשר להעיר בצעקות או באיומים, ושאת האוכל השרוף והכלים המושחרים איאלץ לשטוף לבד, לפני שאשקיע בעצמי בארוחת ערב מושקעת של לחם גם גבינה צהובה וירקות.

מעשה בארבעה תפוחים

הר קוק, ההר הכי גבוה בניו-זילנד (3,754 מטר). מתחת לפסגה שוכן מחנה קמפינג שמיועד למטיילים בשבילי ההר. שם חניתי לבדי אחר צהריים אחד, מתארגן להכין ארוחת ערב קלילה, ללא בישול. בתכנון – משהו עם תפוחי עץ. הוצאתי ארבעה תפוחי גרנד סמית' נאים והנחתי אותם ליד התיק. דידיתי יחף לנחל קרוב, לטהר קצת מים. כשחזרתי, הופתעתי לגלות שלושה תפוחים נאים בלבד. חיפשתי במורד המדרון את התפוח הסורר, שאולי התגלגל לו, אבל חיפושיי העלו חרס. חזרתי למחנה הקטנטן שלי, והפעם רק שני תפוחי גרנד סמית' קידמו את פניי בקריצה. חיפשתי טורף תחמן ורעב, שחומד את תפוחיי, לא זיהיתי חשודים, אבל ליתר בטחון מיהרתי להכניס את שני התפוחים הנותרים לתוך התיק, וסגרתי את הריצ'רץ'. ואז ראיתי אותם: שלושה בני כנף ירקרקים ותחמנים, מסתלבטים עליי מרחוק ומחליפים חוויות על יונתן, אלכסנדר וסמית'. שלפתי מצלמה והקרבתי לעברם שפוף ושקט. קיוויתי להשיג ראיות מפלילות של הגנבים. ככל שהתקרבתי, התרחקו השודדים ממני, ועד שהשגתי תמונה אחת ראויה כבר התחיל להחשיך. חזרתי אל התרמיל והופתעתי שוב. הריצ'רץ' פתוח ומהתרמיל מחייך אליי בלגלוג גרנד סמית' בודד, גדול וירקרק. באותו ערב אכלתי סלט טונה עם תפוח עץ אחד, ושלוש ציפורי קיאה – הציפור הניו-זילנדית הידועה לשמצה, נהנו מארוחה דשנה של שלושה תפוחי גרנד סמית', שהיו פעם שלי. 

ארוחת חולים בשער השטן

אפריקה, היבשת הפראית, מתהדרת גם בחיידקי מעיים פראיים. כך נוכחנו לדעת, אחי הבכור ואני, בשובנו מטרק בהר קניה, ההר השני הכי גבוה באפריקה (5,199 מטר), והמאתגר מכולם. התפתלנו בייסורים במונית צפופה – רכב פרטי שהעמיסו עליו כתריסר נוסעים מקומיים, וזו שישבה לידי שוקלת כמו כל השאר. כל מהמורה בכביש (ומהמורות לא חסרות שם) העלתה גל חדש של ייסורים אצל אחד מאיתנו, בתורות. ירדנו בעיירה קנייתית שכוחת אל, קרובה לאגם נייוושה שבו התכוונו לטייל למחרת היום, אם מצבנו יאפשר. רעבים ועייפים, ידענו שאין לנו סיכוי לשרוד את היום שאחרי הטרק ללא ארוחת ערב. על סף ייאוש החלטנו החלטה אמיצה: הולכים למסעדה, מרביצים ארוחת-אחרי-טרק דשנה, ואחרינו המבול. לצערנו השעה היתה מאוחרת, העיירה שכוחת אל וזנוחה, ומסעדה פתוחה – אין. רעבים, מאוכזבים ומתפתלים מכאבים, שבנו לאכסנייה, בדיוק בזמן לארוחת הערב העלובה שהוגשה שם: אורז לבן לא מתובל ותפוחי אדמה יבשים, עם לחם קלוי. הסתכלנו אחד על השני וידענו שמישהו שם למעלה שומר עלינו מכל משמר. למחרת כבר הרגשנו טוב, ויצאנו לספארי אופניים ב-Hell’s gate, שער השטן, שליד אגם נייוושה.

נס פחית הגז

לטרק הוואי-ווש בחבל הוארז שבפרו יצאנו, יוסי ואני, עם הבנזינייה החדשה שלו, והגזייה שלי כגיבוי. הצטיידנו בכמות מספקת של דלק, אבל עבור הגזייה לא טרחנו לקנות מכל חדש, ויצאנו עם שאריות המכל מהטרק הקודם. כמובן שחוקי מרפי פעלו היטב – הבנזינייה התקלקלה ונשארנו עם כמות מספקת של דלק, אבל ללא אמצעי בישול מלבד גזייה ומכל חצי גמור, בפסגות של 5,000 מ', שבהן הגזייה יעילה פחות. שמונה ימים, שני אנשים, שתי ארוחות על גזייה ביום, ואפילו על תה קוקה של הבוקר לא ויתרנו. בבוקר היום האחרון נגמר הגז באמצע הכנת התה, ויוסי ואני חגגנו את סופו של נס פחית הגז בתה קר ועוגיות שבורות.

הכנסת האורחים של אבו תחמן

בסופו של מסלול באחד מנחלי ים המלח מהצד הירדני, פגשנו – יוסי ואני, בבדואי מקומי, שישב ליד מדורה ובישל קפה. נענינו בשמחה להזמנתו להצטרף. קצת הופתענו כשהוא שאל אם יש לנו כוסות, אבל הוצאנו אותן בשמחה ושתינו מהתה של אבו תחמן. בהמשך, ביקש מאיתנו אבו תחמן גם עוגיות, וביחד חיסלנו את שארית המזון שלי ושל יוסי. כשפנינו ללכת, הודיע לנו אבו תחמן שהוא המוכתר האזורי, ואסור לנו לישון לבדנו בשטח. בגלל הצבועים, כמובן. נאלצנו ללוות את אבו תחמן אל המאהל שלו, להכנסת אורחים אותנטית עד הבוקר – אז כבר תחלוף סכנת הצבועים. בארוחת הערב, הופתענו שוב. המרכיב העיקרי של הארוחה היה דגים. ולא דגים טריים, חלילה, אלא דגים מקופסאות שימורים.
למחרת בבוקר, הודיע לנו אבו תחמן שהוא ילווה אותנו לכביש, בו נוכל לתפוס טרמפ, אבל רק אחרי שנשלם לו עבור האירוח כמה דינרים ירדנים. מאחר שהוא המוכתר האזורי, ובאמת התארחנו במאהל שלו, שילמנו ופנינו להיפרד כידידים. אבל אבו תחמן לא שיחרר אותנו בקלות. לסיום, הוא גם מתנת ידידות – את המשקפת של יוסי. בשלב זה כבר נאלצנו לעמוד על שלנו, והסברנו לו בערבית עילגת שאצלנו נהוג בעיקר להגיד תודה על הכנסת האורחים, והמשקפת נשארה בתיק. את שמו האמיתי אנחנו כבר לא זוכרים, אבל בישראל מכירים אותו עכשיו בשם שאנחנו נתנו לו – אבו תחמן.