אוטילה – אי קטן ודג גדול אחד

מגזין "צלילה", גיליון 41, מרץ 2008

עמדתי בחרטום, למול מתזי המים הקרירים, והשקפתי לעבר החוף המתקרב. המעבורת פילחה מימי טורקיז שקופים שדרכם יכולתי לראות, לראשונה, את שונית האלמוגים הקריבית שסביב האי אוטילה.

זה היה הרגע שבו נכנסנו למפרץ אוטילה ומולנו נפרסה כל ה"עיר" היחידה באי (שנקראת, שלא במפתיע – "Utila town") – בסך הכול רחוב אחד ראשי המקביל לקו החוף, אשר ממנו מתפצלים רחובות קטנים במעלה האי. אבל לאורך הרחוב הזה פרוסים כ-20 מועדוני צלילה (ומספר דומה של בארים) שפועלים ועובדים ללא הרף בהסמכת חניכים לכל דרגות הצלילה, ובצלילות מודרכות סביב האי הקטן. האי אוטילה הוא ממש מפעל צוללים משומן היטב, אולי אחד ממוקדי הצלילה הגדולים שבים הקריבי, חרף גודלו הקטן של האי וריחוקו מאזורי תיירות מסיביים כמו מקסיקו או איי הבהמס.

קפצתי לרציף, המוצ'ילה ("תרמיל" בספרדית, כך קוראים המטיילים הישראלים באמריקה הלטינית לתרמיל הגב שלהם) על הגב ומזוודת ציוד הצילום ביד, ומבלי להשתאות פניתי למועדון הצלילה הקרוב ביותר. הגעתי לאי אוטילה במטרה לעבוד באחד ממועדוני הצלילה תקופת זמן בלתי מוגבלת. כלומר עד שיימאס, או עד שתגיע השעה להמשיך הלאה. אבל בסתר ליבי ידעתי שהגעתי לאוטילה גם כדי לראות את האורח המאוד קרוא, שמגיע מדי שנה בדיוק בחודשים אלו (ינואר עד אפריל) – הדג הגדול ביותר בעולם, כריש הלווייתן.

האי אוטילה הוא אחד משלושה איים מערב-קריביים השייכים להונדורס ומכונים יחדיו בשם המבטיח "איי הנסיכה". השניים האחרים הם האי גואנחה הנידח, שהמעבורות (וגם הטיסות הסדירות) אינן מגיעות אליו ועל כן הוא יוקרתי ומבודד מחבריו, והאי רואטן המאורך, שאניות השיט (Cruise ships) הענקיות עוצרות בו ועל כן הוא משופע בתיירים אמריקאיים מבוגרים ונהנתנים, וגם הוא יקר למחייה ולבילוי. אוטילה הוא אי לכל כיס ומסיבה זו הוא קורץ במיוחד לתרמילאים מעוטי תקציב, צעירים והרפתקנים.

באי שבו 20 מועדוני צלילה ושטף מטיילים שמגיעים אליו במיוחד כדי ללמוד צלילה, לצלול קצת ולהמשיך הלאה, לא צריך הרבה זמן כדי להשתלב באחד המועדונים. אני בחרתי דווקא במועדון שוליים קטן ואינטימי, הנקרא Ecomarine Diveshop, וממוקם בקצה הרחוב הראשי שלאורך החוף. המועדון מצא חן בעיניי ממבט ראשון: מבנה עץ צהבהב על גבי רציף רעוע ושתי סירות מנוע (אחת מהן אפילו כמעט שעובדת) קשורות אליו. הנס, מנהל המועדון, פירק את המנוע של אחת הסירות לגורמים, וקריאת ה"שייסה" שלו בישרה, גם למועדונים שבקצה השני של הרחוב הראשי ב-Utila town, שהמפתח השבדי נפל למים. ארבעה מדריכי צלילה ישבו בסככה שבקצה הרציף ולא טרחו להיראות עסוקים או מודאגים לגבי הנס, המנוע, או השבדי. ידעתי שהגעתי הביתה.

צוות המדריכים הלא מודאגים כלל את ברי, אמריקאי מזדקן וצרוב שמש קריבית, המצויד בזקן לבן מחודד ושיער לבן וארוך, שנדמה היה שהגיע לאוטילה כדי לברוח מזיכרונות וייטנאם, אלא שהזכרונות, מסתבר, עלו על אותה טיסה ועקבו אחריו גם לכאן. ברי פלט שריקת עידוד לכבוד המדריך החדש "O'right, we got another warrior here" וחייך לעברי. זב (קיצור תמוה של איזבלה), קנדית צרפתייה נאה וקולנית, הציגה את עצמה בחביבות, אבל לא הסתירה את דעתה האובייקטיווית שהפכה להיות הסיסמה שלה "I'm a dive goddess". חוליאן, ארגנטינאי צעיר מבואנוס איירס שהניד לי בראשו לשלום מבלי לנתק את שפתיו מקשית משקה המאטה שלו (מאטה זהו המשקה הלאומי של ארגנטינה, מעין תה עלים שנהוג לשתות מקשית מתכת). למעשה, לא זכור לי שראיתי אותו מנתק את שפתיו משם עד שעזבתי את האי, כשלושה חודשים מאוחר יותר, אלא אם כן הן אחזו בפיית הוסת, או שאחזה בהן אחת הבחורות איתן היה מבלה בערבים, באחד מעשרים הבארים שבאי. האחרון – ג'ק, בריטי משעשע בן גילי, שלא מצא עבודה במקצוע שלו בבריטניה – בעצם, גם את המקצוע שלו הוא לא ממש מצא בבריטניה – ולכן העתיק את עצמו לקריביים כדי לרכוש מקצוע מכובד ומבוקש, בחלק זה של העולם – מדריך צלילה. ואני, הרכש החדש של המועדון, ביולוג ימי מישראל. אכן, צוות מצומצם במועדון אינטימי על רציף מט לנפול בקצה הרחוב הראשי של האי הקטנטן שבמערב הקריביים.

כשהכרזתי שאני מעוניין לקחת בעיקר צלילות מוסמכים (המכונות Fun dives) כדי לצלול בכמה שיותר אתרי צלילה וגם להגדיל את סיכויי לראות את הכריש האדיר, קיבלו המדריכים את בקשתי בשוויון נפש. ג'ק ממילא היה מעוניין לצבור כמה שיותר הסמכות, ברי העדיף לעבוד כמה שפחות, בגלל שהיו לו מחשבות קודרות בעונה הרטובה (גם בעונה היבשה), חוליאן היה בדיוק באמצע המאטה ואילו זב עסקה בפיתוח קול. באותה תקופה הייתי מוריד שתי צלילות מודרכות בבוקר, שתיים אחר הצהריים ובערבים הייתי נוהג לאחר למפגש היומי בבאר שבקצה הרציף, בגלל צלילת הלילה.

הצלילות באוטילה נחלקות לשני סוגים: צלילות בצד הדרומי של האי וצלילות בצד הצפוני שלו. יש גם צד מזרחי ואפילו צד מערבי, יש גם אתרים שלא שייכים לאף צד ויש גם, כמובן, את כריש הלווייתן, שעוד ידובר בו בהמשך. אבל בכל זאת, האתרים נחלקים לשני סוגים. הצלילות בצד הדרומי הן הצלילות הנוחות יותר, רדודות בדרך כלל, קרובות למועדוני הצלילה, מוגנות מהגלים והרוחות. הטופוגרפיה שלהן מרשימה פחות, בדרך כלל (להוציא מערכת מעניינת למדי של נקיקים רדודים) וגם הראות לרוב בינונית. את רוב צלילות הקורסים השונים, נוהגים המועדונים לערוך בצד זה, מהסיבות שצוינו לעיל. בצד הצפוני הצלילות הן לאורך קיר אנכי היורד בתלילות מעומק של 5-10 מ' לעומק 30-40 מ'. הראות לרוב טובה והמים צלולים, אבל הים עשוי להיות גבוה. את הצלילות המודרכות (ה-Fun dives) מבצעים על פי רוב בצד זה, אם תנאי הים מאפשרים. בצד זה גם גדול יותר הסיכוי לפגוש את כריש הלווייתן, שבו, כאמור, עוד ידובר בהמשך.
כך או כך, בשני הצדדים יש שונית קריבית טיפוסית, ששונה מעט באופייה ובצורותיה משונית האלמוגים המוכרת לנו מהים האדום.

ספוגים ומניפות

שונית האלמוגים, פה וגם שם, עשירה באלמוגי האבן שבונים אותה. סביב אלמוגי האבן, שם וגם פה, ישנם דיירים רבים, חלקם קבועי מקום, שמעשירים את השונית ומוסיפים לה עניין וצבע. כאלו הם האלמוגים הרכים, למשל, וכאלו הם גם הספוגים הרבים שמאכלסים כל שונית אלמוגים באשר היא. אבל בכל מה שנוגע לספוגים, מעולם לא ראיתי עושר ומגוון גדולים כל-כך כמו בשונית הקריבית. הספוגים הם בעלי חיים פשוטים למדי. אין להם אברים ולא מערכות גוף ואפשר לתאר אותם בפשטות כצבר של תאים החיים בגוף אחד. שלא כמו האלמוגים, המצוידים בתאים צורבים להגנתם או בעלי-חיים אחרים המשתמשים בשריון, קונכייה, מחילה או כל אמצעי הגנה אחר, לספוגים יש "רק" את החומרים הרעילים שהם מייצרים ואוגרים בתוך גופם. אלו מגנים עליהם מרוב הטורפים הפוטנציאליים בשונית ומסיבה זו "מרשים לעצמם" מינים רבים של ספוגים לעטות צבעים ססגוניים שמבליטים את נוכחותם אבל גם מצהירים על רעילותם לכל מאן דבעי. כאמור, הספוגים אינם בונים את השונית, אבל בשונית הקריבית אפשר לטעות ולחשוב שהם בעלי הבית. מגוון עצום של צורות וצבעים, והבולט שבהם הוא, אולי, ספוג החבית (Barrel sponge) האופייני עד מאד לאזור זה. לספוג הזה יש צורה של חבית, נו, זה די ברור, אבל גם יש לו גודל של חבית. מספרים שבתוך הגדולים שבהם, יכול צולל להסתתר על ציודו, מכלו וסנפיריו. בהחלט מרשים לראות את ספוגי הענק הללו, שאין דומה להם במחוזות שונית האלמוגים שלנו.

מאפיין נוסף, דומיננטי אפילו יותר בנוף השונית סביב אוטילה, הוא ריבוי מגוחך של אלמוגי מניפה. אלמוגים אלו, הנקראים בשם "אלמוגי גורגוניה" נמנים על אותה קבוצה עם האלמוגים הרכים הצבעוניים המוכרים לנו היטב מהים האדום, אלא שהם פחות רכים ממה שהיינו יכולים לחשוב, בזכות ליבה של חלבון קשיח בשם גורגונין. ובאמת, הם חייבים שיהיה להם חלבון כזה, כדי שיקנה להם גמישות מספקת בכדי לנוע הלוך ושוב (בתנועת מניפה בלתי פוסקת) עם תנועת הגלים וקשיחות מספקת בכדי לא להישבר כשתנועת הגלים מתגברת. בשונה מאלמוגי המניפה שאנו רואים לרוב בדרום סיני (נכון, גם באילת נותרו מעטות), המניפות הקריביות שסביב אוטילה הן קטנות, מכסות חלק גדול מהשונית הרדודה, והן באמת ובתמים נעות כמניפה.
אז כך נראית בערך השונית הקריבית שאני הכרתי: אלמוגי אבן בבסיס השונית, מעליהם נוכחות מסיבית של מניפות (וגם אלמוגים רכים או מעונפים פה ושם) וביניהן מגוון עשיר של ספוגים צבעוניים, כולל את ספוג החבית המרשים.

האורווה שמתחת לרציף

אם שתי צלילות בוקר ושתי צלילות אחה"צ לא הספיקו לי, מהר מאד מצאתי סיבה לוותר על הפסקת צהריים לטובת צלילה נוספת, שבשבילה לא צריך סירת מנוע (אפילו לא כזה שעובד): יום אחד ראיתי את הנס, המנהל, עומד שפוף על סף הרציף ומביט במים. "מה הפעם? מברג? שפיץ-פלייר? הטלפון הנייד?" שאלתי. לשמחתי הסתבר לי, שכבר זמן מה שסוסון ים גדול עשה את משכנו מתחת לרציף של המועדון. על שמחתי העיבה מעט העובדה שמכל הרציף רחב הידיים שלנו, הסוסון בחר להתמקם דווקא מתחת לתא השירותים, שכמיטב המסורת במדינות עולם שלישי, נשפך היישר לים שמתחתיו. אבל אם זה לא הפריע לסוסון, אין ממש סיבה שזה יעצור אותי. חמוש במצלמה, קפצתי למים ושחיתי היישר אל מתחת לרציף, וחיפשתי, מלמטה, היכן בדיוק נמצא החור של… תא השירותים. העמודים שמחזיקים את הרציף, מסתבר, מהווים בית לא רק לסוסון הים שלנו. Arrow crab, גרסה קריבית לסרטן עם לסת עליונה מאורכת למדי שנראית כמין חץ ארוך, מפתיע אותי על אחד העמודים, ולרגע שכחתי שאני בעצם מחפש אתונות. גם דג ברקודה גדול ששוטט לו מתחת הסית אותי לרגע מהמשימה, אבל לסוף מצאתי את מבוקשי – חור עגול בתחתית רצפת הרציף, שדרכו עובר כל מה שיורד לאסלה בדרכו הימה. ושם, צמוד לעמוד, פגשתי אם הסוסון הכי פחות היגייני בים הקריבי כולו, שבחר לגור דווקא שם.
הסוסון משתמש בזנבו לאחיזה, במקום לשחייה, כמו שאר הדגים. מכאן הצורה המסתלסלת הנאה של הזנב, אבל בגלל עובדה זו הוא גם השחיין הגרוע מכולם. לשחייה הוא משתמש בשני סנפירי צד זעירים, ונע כשהגוף נשאר בצורה אופקית. הסוסון שלי הדגים לי מעט שחייה, מתחת לשירותים שמעל לרציף.
צליל עמום של מים שיורדים רמז לי לצאת מהמים, ויפה שעה אחת קודם. לפני שעליתי לרציף הבחנתי במשהו מוזר: מפתח שבדי גדול המונח, שקוע בחול ומכוסה באצות. מוזר…

החמצה בגבעות השחורות

The black hills הוא אחד מאתרי הצלילה הנחשבים שסביב לאוטילה. הוא נופל לקטגוריה שלישית, של אתרים שלא שייכים לאף צד, מאחר והוא מרוחק כ-3 מייל ימי מהאי עצמו, בינו לבין האי השכן רואטן. ה"גבעות" הללו, מתנשאות מהקרקעית העמוקה עד לעומק רדוד של כ-12 מ', כך שניתן לסרוק את היקפן מעומק 30 מ' ועד פסגתן, ולסיים כמובן בחניית הבטיחות מתחת לסירה העוגנת. פני השטח של הגבעות מכוסים בעיקר ב… כמו שניחשתם, אלמוגי מניפה. וחוץ מאלמוג המניפה ניתן לראות סביב הגבעות להקות של ברקודות ודגים אחרים, צבי ים משוטטים שנהנים ללעוס את הספוגים הרבים, חרף רעילותם ולובסטרים רבים.
באחת מהצלילות באתר כשעלינו לפני המים ראינו את הצוללים מהסירה ליד נרגשים ונסערים. בין קריאה לקריאה הצלחנו להבין שהם צללו באותו זמן שאנחנו צללנו, באותו אתר ממש, אלא שהם פגשו כריש לווייתן מתחת למים ואילו אנחנו… לובסטרים.

קללת הפרוגפיש האדום

מעולם לא הייתי חסיד של אמונות טפלות. ברחוב מול בית הוריי כשהייתי ילד זכורה לי חתולה שחורה שגידלה את גוריה והכירה לי תודה על כך שלא ירקתי לעברה מעולם (ואולי גם על החלב שהייתי מוציא לה ולחתלתולים מדי יום). שריקות בים, סולם אלכסוני, הטלת צל על מישהו ואפילו "פתיחת פה" למפרע על כך שאראה כריש לויתן באוטילה, כל אלו נראו לי שטויות חסרות בסיס. אבל אמונה טפלה פחות מוכרת, שהולכת ומתהווה היום (בעיקר בהשפעת הומור פנימי של פורום הצלילה של פורטל "תפוז", רק שזה חודר כבר למועדוני הצלילה באילת, ואפילו קצת לקריביים) היא זו הנוגעת לצילום פרוגפיש אדום. מספר צלמים כבר דיווחו על הצפה מסתורית במארז המצלמה התת-ימית שלהם, לאחר או בזמן שעסקו בצילום הדג הזה. הפרוגפיש מאז ומתמיד היה דג פופולרי בקרב צלמים תת ימיים: יש לו חזות מרתקת, הוא לרוב נייח, נוהג לפתוח את פיו בפיהוק פוטוגני ותופס לרוב את צבע השונית שעליה הוא חי. ממש תאווה לעיניים. וכמובן, כשהוא אדום הוא גם יוצר קונטרסט נאה על פני הכחול ויוצר עניין נוסף בצילום. אבל זה לא כל מה שהוא יוצר…
את הפרוגפיש האדום שלי פגשתי על קצה עמוד סלע בצד הדרומי של האי אוטילה. תנועת הגלים ערסלה אותי מצד לצד, והייתי מחויב למצוא פיסת סלע חשופה כדי לאחוז בה עם ידי האחת, ובשנייה להחזיק במצלמה הכבדה, עם שני הפלאשים והעדשה הרחבה. כמו שכל צלם תת ימי יודע, זה לא פשוט, אבל אנחנו לא מתלוננים בדרך כלל, במיוחד לא כשמדובר בפרוגפיש אדום. מיקמתי עצמי ביציבות, כיוונתי את המצלמה, לחצתי על ההדק ו… אלמוג המניפה שמעל הדג התכופף קדימה בדיוק, והסתיר לגמרי את האובייקט המתוכנן. התארגנתי מחדש, אחזתי בסלע, ייצבתי המצלמה, כיוונתי היטב, תזמנתי עצמי עם נפנוף האלמוג, כמעט לחצתי, ולפתע נשיכה דוקרת ומעצבנת בקצה האצבע שלי הקפיצה אותי לשחרר צילום רועד ולא מכוון בעליל. דג damselfish חצוף, שמתגורר כנראה בסמוך לפרוגפיש, שומר בקנאות על ביתו ונחוש בדעתו להבריח כל מסיג גבול, גם אם הוא צלם פפראצי שבא לצלם פרוגפיש אדום. ניסיתי שוב, אבל שוב הותקפתי על ידי הנשכן, ותאמינו או לא, למרות שלא מדובר בעמלץ לבן, גם אתם לא הייתם מצליחים לצלם שום דבר (ובמיוחד לא פרוגפיש אדום) כשנושכים לכם את האצבעות. אז חיכיתי. חיכיתי שה-damselfish יהיה עסוק, חיכיתי שהמניפה תתנופף לצד השני, חיכיתי שאתייצב, חיכיתי לרגע הנכון, וצילמתי. ומה בצילום? Damselfish!. כן, כשהוא לא נושך אצבעות הוא נכנס לפריים וחוסם את העדשה, במיוחד כשהמניפה לא עושה את זה. בכל אופן, את הפרוגפיש לבסוף צילמתי (ולא אלאה אתכם בתיאור כל הניסיונות הלא מוצלחים שקדמו לצילום) על אפם ועל חמתם של הדג התוקפני, של המניפה המתנודדת ושל מרפי מ"חוקי מרפי" גם יחד, אבל כנראה שגם אני שילמתי את מחיר הדמים: כששלחתי את מזוודת ציוד הצילום שלי מאוטילה ליעד הבא אליו התכוונתי להגיע ולצלם – איי הגלפגוס – הבחינו כנראה שירותי הדואר באקוודור בהיסטוריה המפוקפקת של המצלמה (צילום פורגפיש אדום, נו ) ושלחו אותה לטייל איפשהו באזור הדמדומים שבין דמיון למציאות, עד שבאורח פלאי היא מצאה את דרכה אל אחי שבארה"ב כחצי שנה מאוחר יותר!

הפלגה אחרונה בלי כריש לווייתן

הימים חלפו, הרפתקאות הצלילה באוטילה עשו את שלהן, ויצר הנדודים קרא לי להמשיך בדרכי. אלא ש… למרות כל הצלילות, למרות כל אותן יציאות לים, חיפושים וניסיונות, עדיין לא ראיתי את ענק הים. לפחות לא מתחת למים. בלב כבד, ביומי האחרון באי הצטרפתי לאחת מאותן הפלגות ייעודיות לתצפית בכריש. היתרון של הפלגה כזו הוא בכך שלא "מבזבזים זמן" על צלילות, ולא נוסעים לאתרי הצלילה, אלא מקדישים את ההפלגה כולה לחיפוש הכריש היכן שהסיכויים רבים ביותר. כמובן שכל זה מתבצע על פי תקנות של ארגון שימור כרישי הלווייתן של הונדורס (WSORC) ובשיתוף עם גורמי מחקר. אז יצאנו לדרך ביום קודר משהו, כשהסיכויים לגשם על פי התחזית הם כ-70 אחוז.
כתריסר אנשים על גבי סירת מנוע, כתריסר זוגות עיניים נעוצות בים ומחפשות דבר אחד: את ה-fishbowl, התגודדות של דגיגים שניזונים מהתקבצות זואופלנקטון, היכן שנמצא גם הכריש הגדול, הניזון מהם בעצמו. לעתים גם שחפים, הניזונים מאותם דגיגים, מרמזים לנו על מיקום החגיגה.
כריש הלווייתן הוא הכריש הכי גדול בעולם. בעצם, הוא גם הדג הכי גדול במערכת השמש. ענק אמיתי, ואוכל, כמו הגדולים – פלנקטון. כן, כן, הדג הענקי פותח פה גדול ו"מרביץ" שלוקים גדולים של מים תוך שהוא נע קדימה לתוך גוש של פלנקטון. היכן שיש פלנקטון – גם להקות דגיגים בסביבה. ומעליהן, כמובן – השחפים.
בוקר שלם הסתובבנו בים קודר ביום סגריר, עיניים יגעות תרות את האופק, מבטנו סורקים את הים. חזרנו לרציף מאוכזבים. "ובכל זאת," ניסיתי לעודד את חבריי "היה לנו קצת מזל. הרי אמרו ש-70 אחוז שירד גשם, ולא ירדה אפילו טיפה!" מיותר לציין שלא נפרדנו כידידים, בסופו של יום.

למחרת היום, בעזבי את האי, ידעתי שלא אזכה לצלול עם כריש לווייתן בטיול הזה ואצטרך להמשיך לחלום עליו עד ההזדמנות הבאה. ובכל זאת, לא הייתה בי טיפת מרמור. חוויתי חוויות נהדרות, צלילות מרתקות, הכרתי חברים חדשים וידעתי שזה הזמן מבחינתי להמשיך הלאה, אל טיול נהדר וחוויות חדשות ביבשת דרום אמריקה.