מלטה מלמטה

מגזין "צלילה", גיליון 47, אפריל 2011

כדי לקרוא עוד על צלילה במלטה

ימים רבים הפליג הצי הטורקי בים התיכון, בחיפושו אחר קבוצת האיים בה התבצרו האבירים, אויבי הסולטן. הים סער, המפות לא היו מדויקות, הלוחמים היו תשושים והאיים לא בנמצא. כשחזר הצי היגע אל קונסטנטינופול, בירת האימפריה, והאדמירל התייצב בפני סולימאן המפואר, הוא נדרש לדווח על מסע הכיבושים. הוא הישיר מבטו אל הסולטן, כחכח בגרונו ואמר: "מלטה יוק!"

בניגוד לאדמירל הצי של סולימאן, אנחנו דווקא מצאנו את מלטה. ובמלטה מצאנו ארכיפלג קטנטן, במרכז הים התיכון, עם אנשים נעימים והיסטוריה מרתקת ובעיקר – מצאנו במלטה את הים התיכון.
במבט ראשון מהחלון של הרכב, מלטה לא נראית כמו אי תענוגות שהייתי קונה בו בית קיץ. הרבה מאוד שדות טרשים, אתרי בנייה, שבילי עפר, או כבישים שצמיגי הרכב שלך היו מחליפים בשבילי עפר בשמחה רבה. השמש הנעימה ומזג האוויר הים תיכוני עשו מעט כדי לפצות על כך, מה גם שאנחנו, הישראלים, רגילים לשמש מחייכת גם בחודשי הסתיו. ואז נכנסנו לוולטה. מלטה היא שילוב של מבני אבן עתיקים, שאריות של מחצבות נטושות, קתדרלות מרהיבות, כבישי עפר רעועים, צפיפות אוכלוסין, פינות חמד קסומות, אבל מעל הכל – ים כחול, חופי סלע מרתקים והצלילות הכי טובות שיש לים הזה להציע.
האירופאים גילו אותה כבר מזמן: חופשת צלילה באיים מלטה וגוזו היא מפלט קבוע ממזג אוויר ומהים הסוער שהם מוצאים אצלם בשכונה, גם בקיץ. מרבית הצלילות נגישות מהחוף, ומרבית החופים קרובים למלון שבו שוהים – לא חשוב היכן ממוקם המלון. אורכה של מלטה הוא אך מעט יותר מ- 30 קילומטר, מרחק שהופך כל אתר צלילה נגיש עבורך וזה למרות הכבישים הרעועים.
אנחנו – קבוצת צוללים שהגיעה למלטה לשבוע של צלילות – התמקמנו במועדון הצלילה פרדייס שבקצהו הצפוני של האי מלטה. משם יוצאת המעבורת לאי הסמוך גוזו, השני בגודלו בארכיפלג. בין השניים חוצצים האי קומינו הקטן, וקומינוטו הקטנטן ואת מרבית הצלילות שלנו בימים הבאים, עשינו סביב האיים הללו.
אדם קולני ועצבני למראית עין קיבל את פנינו בצעקות לכאורה על כך שאיחרנו כביכול, ואיחל לנו שבוע מהנה, בליווי גידוף וחיוך. למדנו להכירו: זה נואל, מנהל המועדון. איטלקי טיפוסי, חם-מזג וידידותי, גם כשהוא צועק. מדריכי הצלילה שלנו – מרק ובראיין, היו נעימי הליכות ממנו, וגם טובי מראה, והבנות מיד נחלקו לשתי קבוצות, כל אחת וטעמה היא. לנו, הגברים, לא נותר אלא לסגור שורות.
את הצלילות הראשונות ביצענו בשתי אוניות טבועות, אחד המאפיינים הבולטים של אתרי הצלילה במלטה. בעצם, למלטה יש רומן עם טבועות. ולא בכדי – מלטה למודת הקרבות היא בוגרת של שתי מלחמות עולם. בזמן מלחמת העולם הראשונה מלטה נודעה כ"אחות של הים התיכון", עקב תפקודה בקליטת פצועים ובסיס תדלוק ואספקה לכוחות הלוחמים. בזמן מלחמת העולם השנייה, המלך ג'ורג' השישי העניק לעם המלטזי את צלב סנט ג'ורג' על גבורתם בעמידתם בהפצצות הכבדות והממושכות מצד מעצמות הציר. הנמל הראשי שלה, נמל ולטה, היווה נקודת אספקה ותדלוק חשובה לספינות הבריטיות והאמריקאיות שהפליגו מאירופה למערכה באפריקה, ורבים הם כלי-השיט והטיס שמצאו את סופם על קרקעית הים, חלקם בעומק רדוד.
כאילו לא די בכך – בדומה לפעילותה של התאחדות הישראלית לצלילה, גם במחלקת פיתוח ענף הצלילה של מלטה דואגים להטבעה של כלי-שיט על-מנת להוות אתר צלילה, היכן שראוי לתגבר את הנ"ל. וכך מצאנו את עצמנו צוללים אל הגוררת רוזי הסמוכה לקשת סלע טבעית ענקית ואל P-29, ספינת סיור בינונית שיושבת על קרקעית הים בין מלטה לקומינו, היכן שהמים תכולים והראות מושלמת.

בימים הבאים גילינו שלמרות ריבוי האוניות הטבועות, מלטה האמיתית משתקפת בטופוגרפיה התת-ימית. מערות נרחבות, מעברים ארוכים, קשתות סלע, אור וחושך, שמש וצל – כל אלו הם המאפיינים הייחודיים של הצלילה במלטה וגוזו. ב"מערה של אלכס" לא מצאנו אמנם את אלכס הצלופח, אבל צללנו לתוך מערה חשוכה וגדולה, עלינו לפני המים דרך צינוק, ומצאנו עצמנו יושבים בבריכה רדודה בתוך עולם פנימי ומבודד. מי שלא ראה את הסרט סאנקטום לא יבין זאת.
למען הסדר הטוב, חשוב להבין שהצלילה במלטה ובגוזו אינה "צלילת מערות" בהגדרתה הרווחת, למרות שלעתים זה בהחלט גובל בכך.
צלילת מערות (Cave Diving): צלילה טכנית, חדירה עמוקה לתוך מעברים תת-ימיים עם "תקרה קשה", ללא קשר-עין עם פתח היציאה, ומעבר ל- 130 רגל מהפתח.
צלילת נקרות (Cavern Diving): צלילה ספורטיבית, חדירה לתוך מעבר תת-ימי עם כיס אוויר בטוח לנשימה, או תוך שמירה על קשר-עין ומרחק של עד 130 רגל מפתח היציאה.
ניתן לומר שהצלילה במלטה היא צלילת נקרות, למרות שאם נודה על האמת: יש בה מערות שכדי להגדירן כ"נקרות", לפי הרשום לעיל, רצוי שתמדוד 130 רגל של ג'ירפה ובשביל שיהיה כיס אוויר, כדאי שתסחוב איתך קנגורו.
בקומפלקס "נקרות" אחר, מערות סנטה מריה, יצאנו מתוך מנהרה ארוכה לישורת רחבת ידיים, חולית ביסודה וזרועה בשדות של אצות. שם קיבלו את פנינו תמנונים ומורנות, ואנו נחשפנו למנהג מקומי ועולמי בזוי, של "תפוס את התמנון". המדריך בסך הכול רצה שנהנה, והרי כולם אוהבים תמנונים. אז בזרועו הזריזה הוא לכד את השמונה הפחות זריזות ממנו, והגיש לנו תמנון צעיר לעדשת המצלמה, לליטוף, נשיקה ואונס קבוצתי. ז'רגון העצבים התת-ימי שלי הוכיח יעילות (פרי הניסיון שרכשתי בחיי כמדריך קבוצות חסר סובלנות ונרגן), התמנון שוחרר ללא דיחוי ושייטת הצוללות של מרק הריעה לניצחון התמנון, שזרועו היתה הפעם על העליונה.
באותה ישורת חולית, כך נאמר לי, נפוץ אחד הדגים הנחשקים והמייצגים של מלטה: ה-Flying Gernard, דג קרקעית ביישן אשר פורש את סנפיריו ככנפיים סגולות, ומרחף מעל הקרקעית. אבל המזל לא האיר פנים, ורק תמנונים, מורנות ודיונונים נגלו לנו בין יער האצות הנמוך.

ככלל, מבחינת בעלי-החיים, מלטה היא ים-תיכון טיפוסי. מי שיצפה לראות בה שוניות אלמוגים צבעוניות, להקות ענק של דגים, צב ים מלכך אצות ו"נשבע-לך-כריש" מרחוק עם צילום זנב דהוי כהוכחה – צפוי להתאכזב. סלעים ואצות הם התשתית, כוכים, נקיקים ומערות המבנה, דגים אפורים וחסרי-חוליות שונים הם התושבים, ודגים צבעוניים הם היוצאים מן הכלל. למרות שככאלה, הם מופיעים לא מעט. כזה הוא הטווסון הים-תיכוני, שכשמו כן הוא – בצבעי טווס, או התוכינון, שכשמו כן הוא – בצבעי תוכי. ובכל-זאת, מי שרוצה ליהנות מבעלי החיים של מלטה, והים התיכון בכלל, שומה עליו להרחיב את ידיעותיו ולפקוח עיניו לעולמם של חסרי החוליות: סרטנים, חלזונות, תמנונים, דיונונים, מלפפוני ים, ספוגים ועוד. ואילו אני, שמכיר את עולמם של חסרי החוליות בים התיכון לא רע בכלל הופתעתי לילה אחד. בצלילת הלילה קרא לי הבהוב מהיר של פנס לבוא, ובצדה השני של האלומה מצאתי את טל, מצביעה אל בעל-חיים בלתי-מזוהה. צורתו כחרוט פחוס, קוטרו כ-15 ס"מ, צמוד לספוג אדמדם וכנראה סועד בו את לבו, ועל דפנות החרוט מרקם גבשושי ומוזר שלא ראיתי כמוהו מעודי.
נאמן לעקרון של לא לגעת גם במחיר הסקרנות, הסתפקתי בשני צילומי זיהוי סבירים, ומיהרתי בעקבות אלומות האור שנעלמו מעבר לפינה. מיטב המוחות כבר ניסו לנחש במה מדובר, אבל בסוף התשובה נמצאה אצל הלמוט דביליוס, במדריך חסרי החוליות של הים התיכון והאוקיינוס האטלנטי: חילזון מטרייה, Umbrella snail.

הימים חלפו, צללנו וגם טיילנו ברחבי האי מלטה, בערים העתיקות ובכפרי הדייגים, והחבורה שאיתי עלתה על המטוס בחזרה למולדת. לי נכון פרק חדש בטיול שלי בארכיפלג הים-תיכוני: אבי ואחי הצטרפו אליי לשבוע של הפלגה ביאכטה מסביב לאיים, שבה גם הספקתי להכין דו"ח עדכני ומתוקן – לשימוש הסולטן.

אתרי צלילה באיים מלטה וגוזו

למידע נוסף על אתרי צלילה במלטה
החור הכחול והחלון התכלת
החור הכחול של האי גוזו הוא אולי אתר הצלילה המפורסם ביותר באיים, בין אם בצדק או שלא – בכל מקרה מדובר בצלילה מרתקת באחד האזורים המיוחדים בארכיפלג. הכניסה למים מתבצעת דרך החור הכחול עצמו – בריכה סגורה ומוגנת שבה נוח וכיף להתארגן לצלילה. תחילת הצלילה היא לבור גדול ומואר, שבצדו האחד מערה חשוכה ומרתקת בפני עצמה, ובצדו השני חלון רחב אל הים הפתוח, דרכו תצאו לכיוון השונית החיצונית ובכיוון כללי אל ה"חלון התכלת" – תצורת סלע מרתקת ומיוחדת שנראית היטב גם מעל המים. למרגלות החלון התכלת הזרם מורגש היטב, ואפשר לשבת שם על מדף סלע בעומק של 20 מ' ולצפות בדגים טורפים זריזים בזמן שהם "יורים" את עצמם לתוך להקות דגים צפופות בניסיון ללכוד את טרפם.
צלילה זו מתאפיינת בטופוגרפיה תת-ימית מרתקת, מבוך של מעברים ונקיקים, וסיכוי לדגי ים פתוח בשעת הציד שלהם.

מערות קומינו (מערות סנטה מריה)
קומפלקס של מערות בצדו הצפוני-מזרחי המחוספס של האי קומינו. הקרקעית הרדודה והחולית בחוץ מאפשרת סיכוי למפגשים מרתקים עם תמנונים או דגי ה-Flying Gernards המאפיינים את האזור. הכניסה אל קומפלקס המערות מרתק, והמעברים התת-ימיים הרבים הופכים את אתר הצלילה הזה לאחד מהנחשבים והאהובים במלטה וגוזו. שוב באזור החולי שמחוץ למערות – זה אחד האזורים היחידים במלטה שבהם מותר ונהוג להאכיל את הדגים למטרות תיירות, ומסך צפוף של דגים רעבתנים ילוו אתכם בחלק זה של הצלילה, בין אם הבאתם אתכם לחם להאכילם ובין אם לאו.

מ"הים הפנימי" אל החור הכחול
בקרבת החור הכחול, מצד היבשה, יש באי גוזו תופעה מרתקת: דרך סדק צר בצוקי הסלע האדירים חודרים מי הים לתוך היבשה, ויצרו בריכה קטנה המכונה "הים הפנימי" (The inland sea). באתר הצלילה הזה הכניסה למים נוח למדי  – דרך הים הפנימי, והיציאה אל הים הפתוח היא דרך אותו נקיק צר וארוך, בחשיכה כמעט מוחלטת. כשמגיעים אל הים הפתוח הצלילה היא לאורך השונית הים-תיכונית העשירה שמאפיינת את האזור של החור הכחול, ואפשר אף להגיע עד לחור הכחול עצמו, דרך חלון רחב ידיים. החזרה דרך הנקיק אל הים הפנימי, כדי לסיים את הצלילה בניחותא.

האונייה הטבועה "פולינזיה"
אוניית נופש באורך של 150 מ', שהוסבה לנשיאת גייסות על-ידי הצרפתים במלחמת העולם הראשונה. ב-1918 נפגעה על-ידי טורפדו מידי צוללת גרמנית וטבעה לעומק של 60 מ', מול חופי כפר הדייגים מרסה-סקלה. הפולינזיה היא יעד מצוין לצלילה טכנית מתקדמת, שתאפשר שהייה ממושכת בעומק זה, ואף לסדרת צלילה טכניות, כולל חדירות ושיטוטים לאורך סיפוניה.

מפציץ הבלנהיים (Blenheim Bomber)
בעת שהיה בדרכו להפצצה ביוון, במהלך מלחמת העולם השנייה, הותקף המפציץ על-ידי מטוס תקיפה ולאחר שספג פגיעה קלה הסתובב חזרה לבסיסו. סיבת הנטישה של המפציץ אינה ידועה לגמרי, כך או כך הוא צנח על גחונו בעומק קרקעית של 42 מ', שם הוא מונח עד היום. מכיוון שהכנפיים והמנועים נותרו מחוברים ושלמים, וכך גם המדחף בכנף ימין, זה נחשב אתר צלילה מבוקש – במיוחד לצלמים המבקשים לצלם מטוס קרב שמונח על קרקעית הים.

אום אל פארוד, מלטה
בספטמבר 1998 טבעה המעבורת "אום אל-פארוד", במרחק של כ-100 מהחוף הדרומי של מלטה, בקרבת "הנקרות הכחולות" המפורסמות. אורכה של המעבורת 110 מטרים, והדחי שלה 10,000 טון – זהו כלי-שיט מרתק לצלילה, וללא ספק אחת מהאוניות הטבועות המרתקות לצלילה בים התיכון. האונייה עגנה בנמל ואלטה כשארע בה פיצוץ עז, שגרם למותם של 8 אנשי צוות ופגיעה משמעותית בגוף כלי-השיט. היא נגררה למיקומה הנוכחי והוטבעה על-מנת להוות אתר צלילה, בעומק קרקעית של 30-34 מ', על קרקע חולית בקרבת שונית סלעית עשירה. להקות של ברקודות שוכנות סביבה, מורנות מצאו בה מחילות מסתור ושפע של חשופיות מטיילות על סיפוניה. זו ללא ספק אחת הצלילות המפורסמות במלטה.

הגוררת "רוזי"
הגוררת רוזי טובעה בשנת 1992 על מנת להוות אטרקציה לצוללים בצפון האי מלטה, בקרבת החוף. בזכות מיקומה בסמוך לשונית סלעית עשירה והמים הצלולים והמוגנים שבין מלטה לאי קומינו, הגוררת רוזי הפכה לאחד האתרים הפופולריים במלטה. אורכה 40 מטרים, והיא יושבת על קרקע בעומק של 36 מ', בחלקה העליון (הגשר הפתוח) רדוד מעט מ-30 מ'. מספר מדורים אפשריים לחדירה.

הצוללת HMS Stubborn

עוד היילייט לצוללים הטכניים במלטה היא הצוללת הזו, הטבועה בעומק 57 מטרים. הצוללת הזו, בעלת היסטוריה מפוארת של לחימה בחזיתות רבות במלחמת העולם השנייה, שרדה את המלחמה והוטבעה בשנת 1946 כמטרה לירי אימונים. הצוללת במצב שלם יחסית, וניתן להבחין בבירור במבנה הצריח, במדחפים ובמתקני שיגור הטורפדו שבצידיה.

מערת בילינגהרסט
מערה מרהיבה ועצומת ממדים השוכנת בחוף הצפוני של גוזו. הכניסה רחבה –  כ- 30 מטר וגבוהה – כ- 20 מטר, ונמשכת פנימה למרחק רב (למעלה מ- 100 מטר של צלילה בחשיכה!). בעומק המערה פנימה, היכן שכבר כמעט לא ניתן לראות כלל אור מהפתח, יש פתח למערה נוספת, פנימית. בתוך המערה הגדולה אפשר לעלות לפני המים לכיס אוויר גדול. בעומק המערה פנימה ישנו מדף סלע רחב שאפשר לשבת עליו, לכבות פנסים ולהביט אל החשיכה הגדולה ואל האור הכחול הקלוש שבוקע מהפתח. מחוץ למערה כתף סלעית עמוקה בשם Reqqa point חשופה לזרמים ולכן זה המקום לראות להקות דגים שחולפים, ואולי גם דגים טורפים כמו טונה וברקודות, שמנסים את מזלם.

קריסטל לגון (לגונת הבדולח)
הלגונה המוגנת הזו היא ממש מעבר לפינה מ"הלגונה הכחולה" המפורסמת של האי קומינו. זוהי צלילה נהדרת לצלילה שנייה באותו יום, ומתאימה לכל רמות הצלילה, ויש בה הכל: מעבר דרך מנהרה ארוכה מחוץ ללגונה בחזרה אל צדה הפנימי, בו מרבדים צפופים של אצות ועשב ים מהווים בית גידול לדגים צעירים, שפע של בעלי-חיים, סיכוי לפגוש תמנונים או מורנות בסדקים וכל זה במים כחולים צלולים וראות פנטסטית.